זכרונות ממומביי

יום שישי ה-31.12.2004, השעון מתקתק, עוד מעט עומדת לחלוף לה עוד שנה אזרחית, ואני בת 23, בטיול הגדול, מטיילת לי בהודו עם רינת, וברגע זה יושבת בבית של רבקי וגבי, בית חב"ד במומביי.
אנחנו יושבים סביב השולחן, סיימנו זה מכבר לאכול, בתפריט היו בשרים, אורז, תפוחי אדמה ועוד מגון מטעמים שהזכירו לי את ארוחות שישי בבית הרחוק בישראל. גבי הרב יושב ומספר לנו על פרשת השבוע, ובחוץ אנו שומעים את הרעש העצום של החוגגים והמפזזים.

זהו, הגיעה האות לפרוץ החגיגות, השעון מראה על 12 בלילה, הזיקוקים נורו לאוויר וצעקות שמחה נשמעות ממועדון הרדיו שממוקם מתחת לבית חב"ד, שבמשך כל היום עקבנו אחרי ההכנות למסיבה הגדולה שתוכננה בו לאותו ערב. באוויר יש הרגשה של חגיגה באוויר, ואנחנו מכונסים סביב השולחן, עשרה אנשים בסך הכל, מציינים את החגיגה שלנו, הפרטית, יום השבת.

זהו היה היום הרביעי שלי במומביי, ובכלל בבית חב"ד של גבי ורבקי. אין מילים לתאר את בני הזוג ואת האירוח והעזרה הענקית שהם הושיטו לנו. באנו לעיר, אחרי אסון הצונמי שתקף את המזרח, עם תיכנון לטיסה לתילאנד עוד שבועיים, והתלבטות אם לנסוע או לא. היינו כבר אחרי חודשיים וחצי של מסע מרתק אך לא קל, של התמודדיות שנתקלנו בהם לראשונה - דת, חברות, ישראליות ומשפחתיות.

ביום שבו פרקנו את חפצנו אצל בני הזוג הולצברג, והלכנו לחפש לנו גאסט האוס קרוב, ידעתי שמצאנו לנו משפחה. מדי ערב עלינו לקומה האחרונה במלון הדירות, לדירה שבה הם גרו בזמנו. את פנינו קיבלה בחורה בת גילנו, שהתגלתה כסופר וומן. מנהלת בית יהודי בלב ההמולה, מגדלת שני ילדים שאחד נראה כלא בריא כל כך, מארחת מדי ערב מטיילים ואנשי עסקים יהודים ומצליחה להישאר שפויה. ומצידה השני, כעזר כנגדה עומד לו בעלה, גבי שתומך ועוזר, ובעצם משלים אותה.

באותה שבת מדוברת, שבה השתנתה לה השנה, שרצנו די הרבה שעות אצלם, וחקרנו אותם שתי וערב, על מהו בית חב"ד, מי מחליט היכן מקימים את הבית - ועוד יותר חשוב, מי ממן את העלויות הענקיות הללו. רבקי ישבה איתנו בסלון המטופח שמשקיף את הנמל, והסבירה לנו שהם בחרו בהודו ובעיר מומביי, כי יש הרבה תרמילאים ואנשי עסקים שבאים בתדירות גבוהה לעיר. היא סיפרה לנו שעל מנת לממן את העלויות, הם מכרו את האוטו שלהם, וגבי נוסע כמה פעמים בשנה לבקש תרומות מנדבנים יהודים, היא סיפרה שהיא לא מעיזה להוריד את הילדים לטיול בשכונה (גם אתם לא הייתם רוצים עם כל הנרקומנים ששרצו שם למטה) ועוד סיפורים על התנהלות של בית יהודי במקום כל כך לא יהודי.

למחרת, יום ראשון בערב, עזבנו את העיר לכיוון כלכתא. מרחק של 40 שעות ברכבת. לפני הנסיעה נפרדנו מרבקי וגבי, לא לפני שרבקי האכילה אותנו בכל הטוב שבמטבחה, כי אמרה: "אינני יודעת מתי תמצאו שוב אוכל כשר ..אני רוצה שלא תסעו רעבות" וכך שלחה אותנו לדרך עם בטן מלאה ותחושה שיש עוד אור בעולם.

(הציור צוייר ממרפסת בית חב"ד)

הכנות לכריסמס בתחנה המרכזית

פעם בשביל לראות כריסמס בארץ, הלכנו לשכונות של הערבים, ליפו, לואדי ניסנאס בחיפה, למזרח ירושלים אבל בהחלט לא לתחנה המרכזית. היום, הדברים קצת שונים, לטוב או לרע, את זה אתם תחליטו.
יומיים לפני הכריסמס, קבלו הצצה לדוכני הכריסמס בתחנה המרכזית בתל אביב.

רגע לפני שהמטוס ממריא

בעצם רגע לפני שאתה יוצא מהרכבת לנתב"ג, בעצם רגע לפני שאתה מסדר את התיק, בעצם רגע לפני שאתה קונה את הכרטיס, מבקש חופש מהעבודה, ועוד מתלבט לאן לטוס, זה הרגע שאני הכי אוהבת. שבו הגלובוס עומד לפניך, ואתה רק פשוט צריך לסובב אותו, ולעצור אותו בפתאומיות, והופ, הנה המקום הבא שאני הולכת לנסוע אליו.

כמובן שבמציאות, אצלי בכל מקרה, זה לא עובד ככה. אני בדרך כלל משתדלת לבחור את המקומות הרחוקים והאקזוטיים (הודו, מקסיקו, גוטאמלה וגם טורקיה). אבל הפעם הלכתי על הקרוב, ויותר חשוב, על הזול. אז הנה אני כמה שעות לפני הטיסה לפראג, הצפי הוא קר, קר ושוב קר. אבל, בקטנה, רק בשביל הרגע שאתה נכנס לשדה תעופה, וכולם פתאום מחייכים, ונראים נינוחים כל כך, זה הרגע שבעצם שווה את כל העיניין.

אז, חג חנוכה שמח, תעשו חיים ובלי יותר מדי סופגניות (סתם מגעיל ומלא שמן...)

עכשיו הכל בסדר...?

הקרנת בכורה של סרט היא דבר מעניין שיש בו מין המיסתורין. ברוב המקרים אינך יודע לאיזה סרט אתה הולך, אולי שמעת שהוא מז'אנר הדרמה, אבל ממש אם הוא טוב, אתה לא יודע, וגם אם יש ביקורות, אתה עדיין מרגיש שאתה חונך את הסרט ברמה הארצית, או אם לדייק, ברמת הקולנוע בקניון איילון.

בהקרנה כזו הייתי אתמול. הסרט שהוקרן היה "כולם בסדר" בה רואים שככל שהמשפחה ניראת מושלמת יותר, כך סביר להניח שיש לה סודות רבים להסתיר. סרטו החדש של במאי הפרסומות המצליח, קירק ג'ונס, עוסק בסיפור שכולנו מכירים - פרנק הוא אלמן טרי, (רוברט דה-נירו) שמבין שהקשר היחיד שלו לילדיו (קייט בקינסייל, סם רוקוול, דרו ברימור), היה דרך אישתו המנוחה. על מנת לאחד את המשפחה שנית, הוא יוצא למסע ברחבי ארה"ב, כדי לקרב את ילדיו המרוחקים (פיזית ונפשית) אליו, מסע שממנו לא יחזור כאדם שיצא.

כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, גם כאן לא פיספס ג'ונס, שום קלישאה, ויש הרבה. נתחיל מדמותו של פרנק, שאותו דה נירו מגלם בכשרון רב, דמות הפרש הבודד, שאישתו עזבה אותו לעולם שכולו טוב, ילדיו מנוכרים לו (מצד אחד אוהבים אותו מאוד, ומצד שני, אינם יכולים לפנות לו ערב, ומסתירים ממנו דברים), ללא חברים, וכנראה גם ללא תעסוקה, דמות של חוזר בתשובה, המנסה לתקן את דרכו. הוא יוצא למסע בתחבורה ציבורית כדי להפתיע את ילדיו שפזורים ברחבי המדינה, ובדרך פוגש שלל טיפוסים צבעוניים שמפזרים לו שלל עצות לחיים הטובים, עצות שהיה צריך ליישם בעבר, עצות שתפגשו בספרי עצות טובות סטייל "100 הדרכים לחיות חיים טובים יותר". ואם לא די בזאת, מגיעים העזרים החיצוניים, הצילום של הנרי בראהם, ופסקול הסרט (עם שיר חדש של סר מקרטני), ולוחצים לנו עוד על בלוטת הדמעות, מה שנאמר, מהסרט הזה לא תצאו עם עין יבשה.

ולמרות הכל, הקלישאות והאמרקינזציה - "כולם בסדר", הוא סרט מרגש וחזק, על הורים וילדים, על הפקת לקחים וחשיבה לעתיד. קראו לי רגשנית, אבל רק רציתי שהסרט כבר יגיע לסופו, כדי שאוכל להתקשר לאבי, ולהשלים את החסר מהזמן האחרון.

שעת דימדומים בגבעתיים סיטי

הרבה מחשבות עוברות לי בשבועות האחרונים על גבעתיים, העיר בה אני חיה כבר חמש שנים.
שורה תחתונה, אחלה של עיר, הרבה מכוניות - מעט חניה, אוכלסיה מגוונת - זקנים לצד ערסים, סה"כ אין תלונות.

כל הדרך לתל אביב

מוצ"ש, עברו כבר שעתיים מאז שעזבתי את מפגש היומלדת של כרמית, ואני בדרך לתל אביב, באוטובוס ששכחתי את מספרו...א'ה כן..910. פעם אם הייתם מעירים אותי משינה, הייתי מדקלמת לכם את מספרי הקווים וזמני הנסיעות שלהם. היום, מקסימום אגיד אדע להגיד לכם, איפה נמצאת התחנה המרכזית, היום, אני רק ברכבת, לא סובלת אותה, אך עדיין הדרך הכי מהירה.

מוצ"ש, מישהו ברכבת החליט לעצור את הרכבות מ-10 עד 12, אז נאלצתי לקחת את האוטובוס. שנים לא נסעתי בדבר האדום והרועש הזה, האוטובוס די ריק, מעטים הם הנוסעים, גלגל"צ ואייל גולן מתנגנים ברקע, והנהג מזמזם איתם ביחד, והמחשבות שלי עפות ומרחפות להן באוויר, מה יהיה השבוע, האם יירד גשם, האם אפסיק לאכול כמו פרה, האם האביר מהשבוע שעבר עדיין בדרך, ובעיקר, האם מתישהוא הנסיעה הזאת תגמר...

ישיבה = שינה עמוקה

לא קיים אדם שלא מכיר את השעה ביום, שבו עליו עליו לעזוב הכל, וללכת לישיבה.
ישיבה... חשבתם על זה פעם, שזו מילה טיפונת מוזרה להתכנסות של אנשים. מדוע לא לקרוא לזה מפגש? או שנ"צ (הרי בוא נודה על האמת, בסופו של דבר כולנו נרדמים בה), ולמה לא עמידה? נשמע יותר נחמד וקליל (וגם בטח יותר מהיר)...?

אותי אישית מצחיק תמיד להסתכל על העיניים של המשתתפים באותה התכנסות, בהתחלה הן עוד פתוחות, ורואים שהם מנסים לקלוט את הנאמר, ואז לאט לאט העפעפיים יורדות למטה, ונעצמות...ואתה רואה שחברך לספינה, פשוט נטש את העמדה, ומפנטז על ארוחת צהרים או על שינה מתוקה, וזאת עד לדונג הסיום שמעיר אותו ואומר לכולנו, עוד ישיבה הסתיימה והלכה.

(ואני אישית מודה לאל, שעדיין לא פגשתי את הישיבה, שבסופה יהיה מבחן שיבחון את ידיעותיי בנאמר, כי זה בעתם היה גולל כל ישיבה בעתיד...)

עד קצה העולם

זה כשנתיים בכל פעם שאני מחפשת איזה סרט טוב לראות, כולם ממליצים לי על "into the wild" של הבמאי שון פן. הפסקול מתנגן כל הזמן ברדיו, וכתבות על גיבורו הטראגי מתפרסמות כל שני וחמישי על דפי העיתון. אחרי יום מעצבן במיוחד, היה פשוט במקום לראות סוף סוף את הסרט המדובר, המביא את סיפורו של כריסטופר מקנדלס בן ה-24, בוגר אוניברסיטה מארה"ב ששוטט כנווד ברחבי המדינה במשך כשנתיים, עד שגווע מרעב, ומת באוטובוס נטוש שבו הוא התמקם באלסקה. מקנדלס, היה צעיר בן 24 שהחליט לחיות את חייו כמו שהוא רוצה, באופן המנוגד ביותר לחלום האמריקני שכולנו מכירים: קריירה, משפחה ונכסים. הוא לקח תרמיל והתחיל פשוט לשוטט, מסעהו עבר בקליפורניה, אריזונה, מקסיקו, ג'ורג'יה, נבאדה ולבסוף אלסקה.

רבות המחשבות שעלו לי לראש בעקבות הסרט. בתור אחת שמגדירה את עצמה תרמילאית בנפש ובנשמה, חשבתי רבות על היציאה שלנו לחופשה, אנחנו כבר משתחררים מהחובות של היומיום ומוכנים לתזוזה, ואז אנחנו צריכים לארגן: מדריך טוב ליעד מלווה בהמלצות של חברים, מזומנים (ורצוי כמה שיותר), דרכון בתוקף, ביטוח, נעליים נוחות ועוד ועוד, הכל לפי הספר, על פי הנורמה - וכך גם בחיים, הכל לפי החברה והנורמה שבה, מעטים הם האנשים שנותנים דרור לרצונות שלהם לאיך החיים שלהם צריכים להיראות.

ופה עולה השאלה, האם זה בהכרח רע, האם החיים המודרנים מובילים לאבדון. סופו של מקנדלס היה למות נטוש באלסקה, לבד. האם היה זה שווה? שאלה שלדעתי שאל אותה גם מקנדלס, ואולי הוא גם ענה עליה, ברגעיו האחרונים הוא משרבט משפט שסיכם את חייו: "האושר הוא אמיתי רק כאשר חולקים אותו עם מישהו אחר".

פילוסופיה ויהדות ע"פ אבן גבירול

על אבן גבירול כבר ישבתי וחקרתי בשבוע שעבר בעקבות הופעתו של סחרוף ומוכיח, אבל היום נחשפתי גם לספרו המפורסם "מקור חיים". מסתבר שאבן גבירול לא היה רק משורר, אלא גם פילוסוף לא קטן, ששילב בתפיסותיו את האמונה באל אחד, או כמו שהוא קרא לו "הכח האלוהי".

מקריאה של פרק אחד מתוך ספרו, עולה חיבור מרתק, שכתוב בצורה דיבור בין תלמיד לרבו. לא, לא אילו אינם שאלות ותשובות כפי שאנחנו רואים בספרים אחרים, אלא צורה של דו שיח - התלמיד שואל, הרב עונה, ומתנהלת בין שניהם דו שיח זורם, שהקורא נשאב אליו, עד שאינו שם לב שהדוברים אינם איתו בחדר, אלא על גבי הכתוב.

הקטע שאני נחשפתי אליו היום (באדיבות בית כנסת יקר בתל אביב), מדבר על שאלת מיליון הדולר שכולנו, בני האדם עוסקים בה בשלב זה או אחר בחיים - מהי התכלית להיותנו בני אדם, מהי המטרה, וכיצד נדע את אשר עלינו לבצע. התלמיד שואל את רבו "וכי יש תכלית למציאות האדם?" ורבו עונה לו לאחר דין ודברים, שמטרתו של האדם, היא להתחבר לאני הרוחני שלו, וזאת ע"י שילוב של ידיעה ופעולה. שהן שתיהן יחד מביאות לתוצאה של שלמות ומעשה. כמובן שעולות הרבה שאלות, ובעיקר השאלה כיצד עושים זאת, ולמה לעז' הכוונה, ועל זה כמובן ניתן לדון ימים ולילות (וגם שנים). אבל לדעתי, עצם השאלה היא החשובה, כי כאשר עולות השאלות, וגם אם הן רבות, בסופו של דבר, באות גם התשובות.

מחשבות של שבוע חדש

מוצ"ש, השעה כבר אחרי 12 בלילה, ואני חוזרת ממעלה הגבעה ברמת גן, לדירה בגבעתיים. הרחוב מתחיל להיות חשוך מהרגיל, נראה שכולם מתכוננים לשבוע החדש, חנויות הגלידה נסגרות, העובדים מקפלים את הכיסאות והשולחנות, אישה בטרנינג מלווה את הכלב לפיפי אחרון, מוניות מסתובבות באפס מעשה, כולם הולכים לישון, ובאוויר, ריח של התחלה חדשה, החלטות ורעיונות חדשים.

ואני בדרך, אוחזת בידי את ספר הבישול החדש שלי, ובראשי מחשבות מתרוצצות, מחשבות על חברות, זוגיות, אמהות, יחסי אבות ובנים, חברים טובים, שכנות, בית, עבודה, מדינה, אולי מחר אתחיל לבשל, ולא אוכל שטויות, אולי מחר יבוא האביר, אולי מחר יהיה ממש נחמד בעבודה, אולי מחר כולם יחייכו, אולי שליט יחזור השבוע, אולי, אולי מחרתיים יהיה לי משהו חדש לספר, אולי אטוס בקרוב לחו"ל, אולי אצייר את הציור שאני רוצה כבר הרבה זמן, אולי ואולי, ואולי מחר הוא יום חדש, ועכשיו זהו הזמן לשינויי.

וזה השיר שליווה אותי בדרך: http://www.youtube.com/watch?v=pKd06s1LNik

בלעדי: ביקור המלך בבאר שבע

דבר מפתיע קרה השבוע בתקשורת הישראלית. ביום רביעי, זכתה העיר הדרומית, באר שבע לביקור של המלך, אך שום גוף לא סיקר את הידיעה המרעישה, דבר מפתיע שמדברים על גאון הרוק, ברי סחרוף שהגיע להופעה אחרונה בהחלט במסע ההופעות הקצרצר ל"אדומי השפתות", דיסק המופת שהוציא עם רע מוכיח לשירי אבן גבירול.

המשכן לאומנויות באר שבע, התרגשות באוויר, המוני צעירים ומבוגרים כאחד, מציגים כרטיסים אחד לשני, ומחכים להופעה שכבר תתחיל. והנה זה מגיע, לבמה עולים סחרוף, מוכיח ועוד שמונה אנשים מוכשרים בטירוף: עדי רנרט בפסנתר וקלידים, יניב רבה עם העוד, עודד גולדשמידט בבס וקונטרבס, אסף רוט עם מרימבה, זוהר פרסקו בכלי הקשה, שי צברי בקולות, איל תלמודי בכלי נשיפה ונאור כרמי. הם מתיישבים בשתי שורות, והקסם מתחיל, מכל עבר תוקפים אותך צלילים בהרמוניה מושלמת עם המילים הנהדרות של ר' שלמה אבן גבירול, ואתה מרגיש שהגעת לגן עדן של המוזיקה, ואם כך זה נראה, אז יש למה לצפות.

הדרך דרומה

בשביל צפונית שכמותי, דרום תל אביב זה כבר דרום הארץ, המקום שאליו צריכים דרכון ואשרת כניסה.
נסעתי לסופ"ש לחברה בקרית מלאכי, אחרי סוף העולם, שם בפנייה שמאלה.
דרום הארץ לדעתי היא תעלומה גדולה לרוב תושבי המדינה. תשאלו כל ילד והוא יידע איפה חיפה או קרית שמונה, ויתחיל לגמגם על קרית גת או באר שבע.
קו 301, יום שישי בצהריים, שעתיים לשבת, ואני בדרך לקריה הדרומית. השמיים עמוסים בעננים והקו עמוס באנשים. האוטובוס עבר בכל חור: ראשון לציון, רחובות, נס ציונה, גדרה, מושבים ולבסוף, קרית מלאכי - צומת קסטינה.
מעניין היה לעבור בין כל המקומות האלו, לראות איך לאט, לאט כל החנויות נסגרות לקראת השבת, ואנשים ממהרים לבתיהם.

30 שניות על מהו טקס החינה

מצאתי את עצמי אתמול בפעם הרביעית בחיי בטקס החינה. החגיגה היתה גדולה, כמו חתונה, די.ג'יי, אוכל, חברים, משפחה, ריקודים ומה לא. אבל, שוב עלתה בי השאלה, מה מקור המנהג, מהו הטקס שנקרא גם חנה, ומה משמעות העיסה החומה שנמרחה לי על היד.

ובכן, 30 שניות על טקס החינה...

טקס הנהוג בעדות המזרח לפני החתונה.בטקס צובעים את ידיהם של החתן והכלה (והאורחים!) בצבע שמופק מצמח שנקרא חינה. הטקס הוא מעין מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. וצביעת הידיים היא רמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.
ועוד אומרים שהחינה מרמזת על המצוות שבהן מצווה האישה: הפרשת חלה, נידה והדלקת נרות.

ואלו היו 30 שניות על טקס החינה, בתקווה שעד הפעם הבאה אזכור על שום ולמה.

שישי בצהריים בירקון

מעבר להרי השוקן

מאחורי רחוב שוקן, דרום תל אביב, נראה שיש מין שכונה קטנה, בנייני רכבת ארוכים ובהם המוני חלונות המרמזים על דירות וחדרי סטודיו בהם פועלים אמנים ובתי עסק. בין המקומות המפתיעים תוכלו לפגוש גלריות לאמנות, מתפרה (או כך זה נראה) ואפילו מאפיה בה תוכלו לקנות עוגיות בלבד.

רימון אדמדם בלב הסערה

אולי אלו ימיו האחרונים לעונה זו של השנה, אבל הרימון האדמדם, החליט שנמאס לו מאוויר הפסגות על העץ, והחליט לנסות משהו אחר. הוא נחת על האדמה, ישר לשלולית קטנה וחביבה.
הוא גילה עולם שונה מעולם שהכיר עד כה: חרקים שונים, מרקם שונה (הוא היה רגיל למרקם של העץ) וסוליות נעליים של האנשים שהלכו להם להנאתם ביום חורפי. הוא לא ידע לומר, מה יותר נחמד, איפה הרעש יותר חזק, ואיפה הלחות יותר גבוהה, אבל היה לו נחמד, הוא נהנה מההרפתקאה.

כל זאת קרה ביום שישי, היום כבר יום ראשון, אולי היום גיבורנו כבר לא נמצא, אולי לקחה אותו איזה ציפור קטנה, אולי עטף אותו הזרם, אבל התעוזה אכן קרתה, ואולי זה מה שכולנו צריכים לעשות.
אולי.

להיות חולה

להיות חולה, זה לא כייף. לא יעזור מה תגידו, להרגיש רע, זה פשוט לא נחמד.
אתה נשאר בבית, ובעצם עושה אולד על חייך. כולם סביבך מתארגנים לעבודה, או הולכים לסידוריהם, ואתה שוכב על הספה בסלון, ובוהה בתקרה. ולא, היא אינה מעניינת אותך, אלא פשוט אתה לא יכול לעשות משהו אחר.

אור לשני בבוקר, הבנתי שאני בחופשת מחלה, בגלל בעיות בבטן (שכמובן לא אפרט), נשארתי בבית. קמתי מוקדם בבוקר, כי אם כבר לא להרגיש טוב, אז עד הסוף. ומצאתי את עצמי ב-8 בבוקר, חושבת לעצמי, איך לעז' אני הולכת להעביר את היום.

התחלתי בקריאה, אבל הספר היחיד שהיה בנמצא היה "יער נורווגי" של היפני הרוקי מורקמי, ספר שבוודאי מומלץ לקרוא ביומיום, אבל לא שאתה שוכב חצי מת (או לפחות כך אתה מרגיש). המשכתי לקופת חולים, שאת הדרך לשם לא הצלחתי לצלוח ברגל (מרחק של רחוב וחצי), אז נעזרתי בשירותי האוטובוס.

בקופת חולים, הייתי צריכה לחכות שעה ומשהו לתור שיתפנה, אז שמתי את רגליי לקניון הצמוד - קניון גבעתיים. במפתיע היה הקניון מלא עד אפס מקום. המוני אנשים וגם ילדים: נשים עם עגלות, זקנים עם שקיות של קופות החולים וגם אנשים צעירים שמשוטטים להם בקניון כאילו עכשיו איזה חול המועד או חג אחר שקשור לתאוות קניות.

בהמתנה לרופאה, שמעתי כל כך הרבה שיחות שהייתי שמח לוותר עליהם. כל אחד שמח לשתף את חברו לספסל ההמתנה מהי בעייתו, ואילו תרופות הוא לוקח, וכמה הרופא עצלן ועוד ועוד. ועד שהגיע סוף סוף הרגע המיוחל, גילתי שהרופאה מולי די אדישה למצבי (הנוראי כמובן), "אה, כן, תקחי את הכדור הזה והזה, ויהיה בסדר", "מממ...ומה זה בדיוק, כי זה מרגיש די רע, את יודעת..אני בדרך כלל בריאה...", "אה שטויות יעבור, זהו?", "כן, אני מניחה".

מסקנותיי כפי שאתם רואים די רבות, אבל מה שהכי תפס אותי, זה המוני האנשים שמסתובבים להם שם בחוץ בזמן שאנחנו טוחנים שעות במשרד.

(ואם שאלתם מהי התמונה, הלא זוהי התקרה בדירתי שבהיתי בה חלקים נרחבים מהיום)

אל האינסוף

דמיינו עולם אחר, עולם שכולו קירות מתכת אפורות וחלודות, עולם שבו הצמחים צומחים פרא, עולם שבו החזק שולט - והחלש מוכה, עולם שבו הכעס הוא תכונה מומלצת, ורגשנות היא מילה גסה, עולם שאינו יודע אור יום.

שבת בצהריים בדירה ברב ברלין בשכונת רחביה, חורף בחוץ, כולם ישנים, ואני פוסעת לי על קצות האצבעות לעבר הספריה של נילי. ערימות של ספרים מונחים על המדף: הביוגרפיה של בוב דילן, "הרפתקאות קווליר וקליי" ועוד ועוד. ומתוך כל הספרים מבצבץ לו ספר קטן באריזה שניראת קצת מושמשת וישנה, ספרו של בריאן אולדיס "אל האינסוף".

הספר שלדעתי ניתן להשיגו היום רק בחנויות הספרים המשומשות, הוא ספר מסע, המספר על ספינת שבמשך דורות נעה בין הכוכבים עד ששוכניה שכחו את מטרת מסעם. הם בנו חברה משלהם, חברת אדם שכל עולמה הוא בין קירות האונייה שנעה ונעה ללא כל תקוה. חבורת אנשים בספר, נשמעת כחברה פרימיטיבית החיים בסבך מוזר של צמחיה ומבנים, מוקפים ביצורים מסתוריים המשפיעים על חייהם ומאוחדים ע"י מיתולוגיה משותפת המסבירה את קיומם ותכליתם.
מתוך הקבוצה, יוצאת יום אחד קבוצה קטנה, לגלות את האמת, ולהבין את המקום בו הם חיים, ולענות על השאלה - לאן הם הולכים.

אחר הצהריים, השמש עוד מעט שוקעת, שבת יוצאת, החיים עומדים לשוב למסלולם, אבל אני ביליתי את השבת במקום אחר, הרחק מכאן, למעלה, שם מעל לעננים, בין הכוכבים, עולם של אוניות חלל, של ירח, של שמש, עולם שדומה בצורה מחשידה לעולמנו שלנו.

שלום עליכם

שלום עליכם אנשים יקרים, הזמנים חולפים להם, השנים עוברות, אך הדברים נשארים אותם הדברים.
חזרתי מההצגה "עיקר שכחתי" בתיאטרון תמונע המקסים והקטן מרחוב שונצינו בתל אביב. ההצגה בבימויי של מיכאל טפליצקי מביאה את סיפורו של שלום עליכם, מחשובי הסופרים היידשאים על הדמות, מנחם מנדל.
מנחם מנדל יוצא לעולם, הוא אינו יכול עוד לשבת בביתו, הוא יוצא לעולם כדי למצוא עבודה שתעשיר אותו, ותהפוך אותו למיליונר. בינתיים הוא עוזב את אשתו וילדיו בכתרילבקה, ומעדכן אותה במכתבים (כן, פעם היה ייצור כזה), היכן הוא ומהו מעשיו.
מתוך מלותיו לאשתו אנו הצופים מגלים כי מנדל מוקסם מהעולם הגדול, מהשטרות השונים וכן, גם מנשים אחרות.
אך, ההצלחה אינה באה למנדל בקלות, ומנחם מוצא עצמו שוב ושוב חסר כל, לאחר שרימו אותו ועשקו אותו. מתחנן לאישתו שתציל אותו ותתן לו כסף לחזור הביתה.
בינתיים, בבית מחכה לו האישה שיינה-שיינדל, נאבקת בגידול הילדים ובטיפול בבית. בין קיפול כביסה לסידור שולחן היא קוראת לו להצטרף אליה, לחזור. היא מתחננת, מאיימת, דורשת וכבר מתרצה ושולחת כספים שמנדל שוב שוקע באדמה, אבל הסוף הטוב לא נראה באופק, ומנדל לא חוזר.

את סיפוריו של מנחם מנדל כתב שלום עליכם בין השנים 1913-1892, וגם כיום הסיפורים אינם נשמעים יוצאי דופן או חריגים, סיפורים על בעלים סוררים שיוצאים "לכבוש את העולם", ובדרך שוכחים את משפחותיהם, ונשיהן שמחכות ומבזבזות את חייהן בצפייה לגורל אחר.

משוטטי השומרון

בשישי האחרון הצטרפתי לקבוצה מיוחדת במינה שכשמה היא: "משוטטי השומרון". הקבוצה נוסדה לפני כשנתיים וחצי, ומטרתה לטייל ברחבי השומרון והר חברון. זוהי הפעם הראשונה שאני מטיילת עם קבוצה כזו, ודי הופתעתי כאשר ראיתי כל כך הרבה אנשים שבאו לטיול, מפני שהמידע על הטיולים עובר רק על פני המייל ורשימות התפוצה. היו שם צעירים שמתגייסים אוטוטו לצה"ל, הורים עם ילדיהם, צעירים בני שלושים ופלוס וכן חבורת יוצאי צבא מבוגרים שבאו מצויידים כאילו הם יוצאים למבצע צבאי.

הטיול בשישי היה בדרום השומרון, מעמונה לעין סמיה (כביש אלון). הגענו לעופרה בדקה ה-95, והתחלנו להתקדם רגלית לכיוון צפון. ההתחלה היתה נוחה ונעימה, אך כל הזמן התעופף לו מעל לראשי הפחד שהטיול יהיה קשה, לאחר מכן עלינו לרכס בעל חצור, משם ראינו כל מיני כפרים ועוד דברים שלא הצלחתי להקשיב לקולו של המדריך, ואז התחיל הבלגן, התחלנו לרדת לאורך ערוצו הקניוני של נחל ייטב עליון (ואדי סמיה), דבר שהיה לא קל ונעים כל כך, בדרך עוד קפצנו לביקור בחורבת מרג'מה ואז נתלנו על סלעים לאורך הנחל והגענו לעין סמיה. בדרך היה חשש שהתייבשתי, נגמרו לנו המים, ורגליי סירבו לזוז, אבל היה נהדר, התחושה של האינסוף, של הנוף שאינו נגמר, של השקט שמופרע רק ע"י קול המואזין מאחד מהכפרים, וההרגשה בסוף שעשית את זה, למרות כל הקישיים, היה שווה.

חיפוש דירה - הסיוט הגדול של חיי

הרגע הנורא הגיע, עליי לחפש דירה או שותפה חדשה. בגלל סיבות משמחות ביותר, עליי להיפרד משותפה מקסימה ולחפש את דרכי עם אחת אחרת, או בדירה חלופית.
והנה מתחיל הסיוט של חיי, אני בטוחה שרבים הקוראים זאת, אינם מבינים, מה הסיפור הגדול, מחפשים דירה, עושים כמה טלפונים, הולכים לפה, הולכים לשם ומוציאים. אך, לא, אצלי תמיד הסיפור חייב להיות הרבה יותר מסובך.

בפעם הקודמת, לקח לי חמישה חודשים למצוא את הדירה, ועוד חודשיים לחכות עד שתתפנה.
לבינתיים, אני והשותפה, חיינו לנו ברכבת. השכם בבוקר, היינו כבר ב-6.20 ברכבת לכיוון תל אביב, ואחרה"צ טסנו לנו מהר לרכבת לכיוון צפון. הרפתקאות עברו עלינו לרוב, אך בדר"כ לא כאלו נחמדות.
אם זאת הפעם שנוסע החליט להתאבד דווקא ברכבת שלנו, או הפעם שנסענו עם דלת פתוחה כאילו אנחנו באיזה סרט פעולה, או הפעם ההיא שהסתבר לנו שיש תקלה ברכבת, ונסענו עם חברנו לתא, לכיוון ת"א.
תענוג מפוקפק הוא לחפש דירה ועוד יותר מזה להשתקע בה.
אז מי בעד הקמת התנחלות בים? מקלחות ושירותים - יש, בריזה - יש (דבר שיחסוך לנו חשמל), לכל חובבי האינטרנט - יש גם חיבור, ונראה לי שדבר אינו חסר לנו...
אז מי מצטרף?

ריטה: על הנייר היה מבטיח, בפועל...

ההבטחה היתה מעניינת, הופעה משותפת של ריטה בליווי תזמורת סימפונט רעננה על רקע נחל זהר בים המלח.
אך בפועל, הדברים נראו אחרת.

אודה ואתוודה, ריטה היא לא כוס התה שלי. בעבר עוד הייתי יכולה לשמוע שירים שלה, אבל היום קצת קשה. ששמעתי שהיא מופיעה במקום הקסום הזה, עם שילוב של מוזיקה קלאסית, אמרתי לעצמי שהפוטנציאל הוא גדול (וגם מה עוד שיש לי כרטיסים בחינם..), אז לקחנו את עצמנו, רונה ואני ונסענו לכיוון ים המלח.

הדרך לשם, היתה רצופה בהרבה בורקסים שטחנו ללא הפסקה, בפניות לא נכונות, נסיונות לברר היכן לעז' אנחנו נמצאות, ושל מי היה הרעיון למקמם את ים המלח במרחק כל כך רחוק מתל אביב...
אבל, אחרי שלוש שעות מייגעות, הגענו לנחלה.

בכניסה כבר קידמו אותנו דוכני המשקאות במחירים מופקעים (בכל זאת מדבר ובפסטיבל, אז למה לא לקחת על כוס בירה 20 שקלים), ומסכי ענק עם ריטה שכבר עלתה לשיר.
וההופעה, ריטה היא דיווה אין מה לומר. יודעת לעשות את העבודה, שחקנית תיאטרון עם קול חזק וברור, שואו יחיד של זמרת שפועלת כבר שנים בהצלחה מרובה. אבל, הופעה של שני יוצרים, צריכה לתת ביטויי לשניהם, ופה זה לא היה כך. את ריטה שמענו טוב מאוד ואת התזמורת, קצת פחות, פחות מאוד, האמת שאם לא הייתי רואה אותם על הבמה, הייתי תוהה אולי גם הם התבלבלו להם בדרך.

פשלות נוספות היו חוסר תיאום בין התזמורת לריטה, דבר שיצר מבטים של שאלות בין המנצח לזמרת, והדבר האחרון והכי מרגיז, מי החכם שחשב שזיקוקים באמצע השיר, ייתרמו להופעה?! באמצע כמה שירים (שקטים), הותקפנו במטר זיקוקי דינור שאיים להחריב את הרי ים המלח. זיקוקים בכל צבעי הקשת, הלחיצו אותנו ואת הזמרת שעמדה לה נבוכה על הבמה, אינה יודעת אם להתסכל על הקהל או על השמיים.

לסיכומו של דבר, היה נפלא ומומלץ, כי כמו שצחקתי שם ממזמן לא צחקתי, כי לפעמים (או בעצם אולי תמיד), העיניין הוא לא הדבר אלא, הדרך והאנשים שמלווים אותך, ושותפים לחוויה איתך.

על קונוטציות ועוד

מה עולה לכם לראש שאתם שומעים את שם המקום "ואדי קלט"?

לי ישר עלה פיגועים, חטופים, ערבים, יהודים, משהו לא טוב.
השבוע הייתי בואדי קלט - נחל פרת, מקום יפיפייה הממוקם בתוך צבעי החום והצהוב של מדבר יהודה. זהו נחל שזרימתו היא לאורך כל יימות השנה ולצידה מצוקים, מנזר עתיק של נזירים מתבודדים ושקט מדברי.
נחמד לגלות מקום שחשבת עליו דברים כל כך לא חיוביים, ולגלות עליו דברים אחרים.
מעניין אילו קונוטציות יש לשווצרים?

נקודה למחשבה

האם יש אור בקצה המנהרה?

האם עיסקת קלטת הוידאו של גלעד שליט (כמו שקוראים לזה בחדשות), מסמנת את תחילת סוף הפרשה הנוראית והמחרידה הזאת?

רוטשילד בוורוד

לעוברי האורח היום בשדרות רוטשילד, נראה היה שקורה משהו מוזר בשדרה. הרבה צלמים התגודדו וצילמו משהו בשדרה.
המשהו היה צבעו של השדרה שנצבעה בוורוד. והנה קצת הסברים, היום, נפתח קמפיין המודעות לסרטן השד, ובו יוארו למעלה מ-200 אתרים בעולם, וביניהם שדרות רוטשילד התל אביביים.

גלישה לנאיבות

ציוץ ציפורים, מעוף פרפרים, פריחת הפרחים, מפל זורם, אנשים שמחים, נשמע נאיבי?
ובכן, יש מצב. התיאורים האלו מתארים את המתרחש בגלריה ג'ינא לציורים נאיבים שנמצאת ברחוב דיזנגוף 255 בתל אביב.
הגלריה מציגה עולם אחר (או העולם שלנו, נתון לדיון) של דימויים נאיבים ועליזים המלאים שמחת חיים. עשרות ציורים של מיטב אמני הז'אנר שנותנים לך עולם חלופי ואופטימי.

רגע לפני יום כיפור

לילה לפני יום כיפור בעיר העתיקה בירושלים.
מדהים מה שהולך שם, רבבות אנשים אומרים סליחות, מתפללים ובעיקר נמצאים ביחד. הסעות ומכוניות פרטיות, הולכי רגל, ילדים ומבוגרים ואחד, כולם זורמים לכיוון הכותל.
בצדי הדרך ניתן לראות דוכנים של כפרות, תרומות למוסדות לעניים וכן כפרות עם תרנגולות, כולם מברכים ומתפללים שהשנה תהיה טובה יותר עם בשורות טובות.

המסע לשומרון

יום שישי, יצאנו לטיול בשומרון, אך קרו כמה תקלות בדרך שאינם קשורות אלינו אלא

למספרי הכבישים, ובכלל לחוסר ההבנה שלנו בדרכים, ויצא שלא הספקנו להגיע לטיול.
אז יצאנו למסע חלופי בכבישי השומרון.

תחנה ראשונה:
בין כביש 40 ל-351 או משהו בסגנון, מצאנו את עצמנו ביישוב אלפי המנשה, יישוב חביב ביותר, שסביבו תוכלו לראות נוף פראי וחביב, אם כי אני בטוחה שעוד כמה שנים, יקום לו לתפארת עם ישראל, קניון חביב ונחמד עם סניפי קסטרו וזארה.
בכל מקרה, בית קפה לא תמצאו ביישוב, ואם אתם ממש מעוניינים בקפה, יש בקיוסק מול קופת חולים כללית.

תחנה שנייה:
המשכנו מאלפי המנשה לכיוון ראש העין. בימי שישי כידוע לכולם יש שוק פעיל ביותר שם. השוק חביב ועממי ביותר. דוכני בגדים, תבלינים, דוכני אוכל עם מקומות ישיבה בצידם וספרי קדושה שזה לא ראיתי בשום מקום אחר.

תחנה שלישית ואחרונה:
אמרנו שלפני שחוזרים למרכז העגום, צריך לעבור לנשום קצת טבע. הלכנו לתל אפק (נראה לי שזה השם), יש שם מבצר מאוד מעניין, בכל מקרה, כך הוא נראה מהכביש.. הגעה למבצר כרוכה בתשלום לא הגיוני, ולכן מצאנו את עצמנו, הולכות בשביל מקביל שסופו הגיע לבריכת נופרים. בריכה שם יש ריכוז של עופות וציפורים. את המידע הזה אני יודעת מתוך השלט, כי הבריכה כיום לא קיימת, נעלמה.

וזה היה סופו של המסע לשומרון. בחזרה, מצאנו את עצמנו ברחוב המסריח והארוך ביותר בעולם, ז'בוטנסקי, שמחים אך בקושי נושמים.

לקח את תל אביב

היום שאחרי ההופעה הגדולה, כולם משבחים ומהללים, היה נפלא.

הכהן הגדול הגיע

"יברך אותך ה' וישמרך וישיב לך שלום..." אלו היו מילות הסיום של ליאונרד כהן ברמת גן, אותם הוא ליווה בתנועת יד של הפרחת יונה לאוויר, שלי הנראתה כברכת הכהנים בתפילת שמונה עשרה.
זאת היתה הופעה בלתי נשכחת, אחת מהאחרונות של כהן לא רק בסיבוב הנוכחי, אלא בכלל, בכל זאת הבן אדם חגג השבוע 75 שנה. במשך שלוש וחצי שעות הוא שר והרטיט את כולנו, בהתחלה עוד ישבנו אבל, אחר כך לא נשאר אחד שלא עמד והריע.
הרבה מחשבות עברו לי בראש בהופעה, האיש עומד על הבמה ובעצם זהו, הוא מסכם את הקריירה, לעיניו עומדים אלפי אנשים שמוחאים לו כפיים ומודים לו על השעות האחרונות ועל הקריירה הארוכה. ומה הוא חושב, האם על המשפחה, האם הוא כבר מתגעגע, האם הוא מרוצה מדרכו, האם יש דברים עליהם הוא מתחרט, האם האם והאם... שאלות שנותר רק לדמיין מה התשובות שלהם. ואולי כל אחד צריך לחשוב על עצמו, איך הוא עונה על השאלות האלו, גם אם אינו בגיל העמידה.
וכך הוא התחיל את ההופעה: "אינני יודע מתי נלך בדרך הזו שוב, אבל אני מבטיח שניתן לכם הכל הערב. מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל"

ואני הסתכלתי לשמיים וביקשתי שהאל ישמור על כולנו.
חתימה טובה

סוד הקסם של פלורנטין

בסופם של ימים ללא נשימה אין כמו שיטוט ברחובות העיר הגדולה כדי לרענן כוחות ליום המחר. היום בדיוק היה יום כזה, ושהגיע היום לסופו, מצאתי את עצמי בשיטוטים עם שרה בשכונת פלורנטין הדרומית.

ההולך בחוצות השכונה, מרגיש שהגיע לעולם אחר, בניינים נוטים ליפול, צבעוניות עליזה, תחושה של עולם אחר או אולי ארץ אחרת. השכונה מורכבת מתלאים על תלאים שביניהם אתם יכולים לראות מגוון רחב של בתי עסק ממכבסה, מתפרה, בתי קפה ועד גלריה הזוייה של אמנות מודרנית.

אם תפקחו את העיניים תוכלו לראות צורות משונות של לינה שיש במקום. אנחנו למשל חזינו באדם צעיר שיוצא מגומחה ברחוב. לאחר שהוא הלך לו לדרכו, הצצנו והסתבר שזהו חדרון קטצ'ניק שהבחורון משכיר בשל מצוקת הדירות הנורמליות. ומה שמפחיד אותי עם כל ההמונים שעולים לגור בשכונה, היא האם יום אחד הקסם ייעלם, והשכונה תעלם, האם יום אחד נוכל להגיד על שכונת יד אליהו את המילים החמות שיש היום לפלורנטין.

ואהוד בנאי כתב פעם על פלורנטין "רעש מכונות תפירה וריח טרפנטין, אל תנסו לקנות או לשנות את פלורנטין..."