אל האינסוף

דמיינו עולם אחר, עולם שכולו קירות מתכת אפורות וחלודות, עולם שבו הצמחים צומחים פרא, עולם שבו החזק שולט - והחלש מוכה, עולם שבו הכעס הוא תכונה מומלצת, ורגשנות היא מילה גסה, עולם שאינו יודע אור יום.

שבת בצהריים בדירה ברב ברלין בשכונת רחביה, חורף בחוץ, כולם ישנים, ואני פוסעת לי על קצות האצבעות לעבר הספריה של נילי. ערימות של ספרים מונחים על המדף: הביוגרפיה של בוב דילן, "הרפתקאות קווליר וקליי" ועוד ועוד. ומתוך כל הספרים מבצבץ לו ספר קטן באריזה שניראת קצת מושמשת וישנה, ספרו של בריאן אולדיס "אל האינסוף".

הספר שלדעתי ניתן להשיגו היום רק בחנויות הספרים המשומשות, הוא ספר מסע, המספר על ספינת שבמשך דורות נעה בין הכוכבים עד ששוכניה שכחו את מטרת מסעם. הם בנו חברה משלהם, חברת אדם שכל עולמה הוא בין קירות האונייה שנעה ונעה ללא כל תקוה. חבורת אנשים בספר, נשמעת כחברה פרימיטיבית החיים בסבך מוזר של צמחיה ומבנים, מוקפים ביצורים מסתוריים המשפיעים על חייהם ומאוחדים ע"י מיתולוגיה משותפת המסבירה את קיומם ותכליתם.
מתוך הקבוצה, יוצאת יום אחד קבוצה קטנה, לגלות את האמת, ולהבין את המקום בו הם חיים, ולענות על השאלה - לאן הם הולכים.

אחר הצהריים, השמש עוד מעט שוקעת, שבת יוצאת, החיים עומדים לשוב למסלולם, אבל אני ביליתי את השבת במקום אחר, הרחק מכאן, למעלה, שם מעל לעננים, בין הכוכבים, עולם של אוניות חלל, של ירח, של שמש, עולם שדומה בצורה מחשידה לעולמנו שלנו.