יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

להיות חולה



להיות חולה, זה לא כייף. לא יעזור מה תגידו, להרגיש רע, זה פשוט לא נחמד.
אתה נשאר בבית, ובעצם עושה אולד על חייך. כולם סביבך מתארגנים לעבודה, או הולכים לסידוריהם, ואתה שוכב על הספה בסלון, ובוהה בתקרה. ולא, היא אינה מעניינת אותך, אלא פשוט אתה לא יכול לעשות משהו אחר.

אור לשני בבוקר, הבנתי שאני בחופשת מחלה, בגלל בעיות בבטן (שכמובן לא אפרט), נשארתי בבית. קמתי מוקדם בבוקר, כי אם כבר לא להרגיש טוב, אז עד הסוף. ומצאתי את עצמי ב-8 בבוקר, חושבת לעצמי, איך לעז' אני הולכת להעביר את היום.

התחלתי בקריאה, אבל הספר היחיד שהיה בנמצא היה "יער נורווגי" של היפני הרוקי מורקמי, ספר שבוודאי מומלץ לקרוא ביומיום, אבל לא שאתה שוכב חצי מת (או לפחות כך אתה מרגיש). המשכתי לקופת חולים, שאת הדרך לשם לא הצלחתי לצלוח ברגל (מרחק של רחוב וחצי), אז נעזרתי בשירותי האוטובוס.

בקופת חולים, הייתי צריכה לחכות שעה ומשהו לתור שיתפנה, אז שמתי את רגליי לקניון הצמוד - קניון גבעתיים. במפתיע היה הקניון מלא עד אפס מקום. המוני אנשים וגם ילדים: נשים עם עגלות, זקנים עם שקיות של קופות החולים וגם אנשים צעירים שמשוטטים להם בקניון כאילו עכשיו איזה חול המועד או חג אחר שקשור לתאוות קניות.

בהמתנה לרופאה, שמעתי כל כך הרבה שיחות שהייתי שמח לוותר עליהם. כל אחד שמח לשתף את חברו לספסל ההמתנה מהי בעייתו, ואילו תרופות הוא לוקח, וכמה הרופא עצלן ועוד ועוד. ועד שהגיע סוף סוף הרגע המיוחל, גילתי שהרופאה מולי די אדישה למצבי (הנוראי כמובן), "אה, כן, תקחי את הכדור הזה והזה, ויהיה בסדר", "מממ...ומה זה בדיוק, כי זה מרגיש די רע, את יודעת..אני בדרך כלל בריאה...", "אה שטויות יעבור, זהו?", "כן, אני מניחה".

מסקנותיי כפי שאתם רואים די רבות, אבל מה שהכי תפס אותי, זה המוני האנשים שמסתובבים להם שם בחוץ בזמן שאנחנו טוחנים שעות במשרד.

(ואם שאלתם מהי התמונה, הלא זוהי התקרה בדירתי שבהיתי בה חלקים נרחבים מהיום)

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

אל האינסוף



דמיינו עולם אחר, עולם שכולו קירות מתכת אפורות וחלודות, עולם שבו הצמחים צומחים פרא, עולם שבו החזק שולט - והחלש מוכה, עולם שבו הכעס הוא תכונה מומלצת, ורגשנות היא מילה גסה, עולם שאינו יודע אור יום.

שבת בצהריים בדירה ברב ברלין בשכונת רחביה, חורף בחוץ, כולם ישנים, ואני פוסעת לי על קצות האצבעות לעבר הספריה של נילי. ערימות של ספרים מונחים על המדף: הביוגרפיה של בוב דילן, "הרפתקאות קווליר וקליי" ועוד ועוד. ומתוך כל הספרים מבצבץ לו ספר קטן באריזה שניראת קצת מושמשת וישנה, ספרו של בריאן אולדיס "אל האינסוף".

הספר שלדעתי ניתן להשיגו היום רק בחנויות הספרים המשומשות, הוא ספר מסע, המספר על ספינת שבמשך דורות נעה בין הכוכבים עד ששוכניה שכחו את מטרת מסעם. הם בנו חברה משלהם, חברת אדם שכל עולמה הוא בין קירות האונייה שנעה ונעה ללא כל תקוה. חבורת אנשים בספר, נשמעת כחברה פרימיטיבית החיים בסבך מוזר של צמחיה ומבנים, מוקפים ביצורים מסתוריים המשפיעים על חייהם ומאוחדים ע"י מיתולוגיה משותפת המסבירה את קיומם ותכליתם.
מתוך הקבוצה, יוצאת יום אחד קבוצה קטנה, לגלות את האמת, ולהבין את המקום בו הם חיים, ולענות על השאלה - לאן הם הולכים.

אחר הצהריים, השמש עוד מעט שוקעת, שבת יוצאת, החיים עומדים לשוב למסלולם, אבל אני ביליתי את השבת במקום אחר, הרחק מכאן, למעלה, שם מעל לעננים, בין הכוכבים, עולם של אוניות חלל, של ירח, של שמש, עולם שדומה בצורה מחשידה לעולמנו שלנו.

יום שני, 19 באוקטובר 2009

שלום עליכם


שלום עליכם אנשים יקרים, הזמנים חולפים להם, השנים עוברות, אך הדברים נשארים אותם הדברים.
חזרתי מההצגה "עיקר שכחתי" בתיאטרון תמונע המקסים והקטן מרחוב שונצינו בתל אביב. ההצגה בבימויי של מיכאל טפליצקי מביאה את סיפורו של שלום עליכם, מחשובי הסופרים היידשאים על הדמות, מנחם מנדל.
מנחם מנדל יוצא לעולם, הוא אינו יכול עוד לשבת בביתו, הוא יוצא לעולם כדי למצוא עבודה שתעשיר אותו, ותהפוך אותו למיליונר. בינתיים הוא עוזב את אשתו וילדיו בכתרילבקה, ומעדכן אותה במכתבים (כן, פעם היה ייצור כזה), היכן הוא ומהו מעשיו.
מתוך מלותיו לאשתו אנו הצופים מגלים כי מנדל מוקסם מהעולם הגדול, מהשטרות השונים וכן, גם מנשים אחרות.
אך, ההצלחה אינה באה למנדל בקלות, ומנחם מוצא עצמו שוב ושוב חסר כל, לאחר שרימו אותו ועשקו אותו. מתחנן לאישתו שתציל אותו ותתן לו כסף לחזור הביתה.
בינתיים, בבית מחכה לו האישה שיינה-שיינדל, נאבקת בגידול הילדים ובטיפול בבית. בין קיפול כביסה לסידור שולחן היא קוראת לו להצטרף אליה, לחזור. היא מתחננת, מאיימת, דורשת וכבר מתרצה ושולחת כספים שמנדל שוב שוקע באדמה, אבל הסוף הטוב לא נראה באופק, ומנדל לא חוזר.

את סיפוריו של מנחם מנדל כתב שלום עליכם בין השנים 1913-1892, וגם כיום הסיפורים אינם נשמעים יוצאי דופן או חריגים, סיפורים על בעלים סוררים שיוצאים "לכבוש את העולם", ובדרך שוכחים את משפחותיהם, ונשיהן שמחכות ומבזבזות את חייהן בצפייה לגורל אחר.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

משוטטי השומרון


בשישי האחרון הצטרפתי לקבוצה מיוחדת במינה שכשמה היא: "משוטטי השומרון". הקבוצה נוסדה לפני כשנתיים וחצי, ומטרתה לטייל ברחבי השומרון והר חברון. זוהי הפעם הראשונה שאני מטיילת עם קבוצה כזו, ודי הופתעתי כאשר ראיתי כל כך הרבה אנשים שבאו לטיול, מפני שהמידע על הטיולים עובר רק על פני המייל ורשימות התפוצה. היו שם צעירים שמתגייסים אוטוטו לצה"ל, הורים עם ילדיהם, צעירים בני שלושים ופלוס וכן חבורת יוצאי צבא מבוגרים שבאו מצויידים כאילו הם יוצאים למבצע צבאי.

הטיול בשישי היה בדרום השומרון, מעמונה לעין סמיה (כביש אלון). הגענו לעופרה בדקה ה-95, והתחלנו להתקדם רגלית לכיוון צפון. ההתחלה היתה נוחה ונעימה, אך כל הזמן התעופף לו מעל לראשי הפחד שהטיול יהיה קשה, לאחר מכן עלינו לרכס בעל חצור, משם ראינו כל מיני כפרים ועוד דברים שלא הצלחתי להקשיב לקולו של המדריך, ואז התחיל הבלגן, התחלנו לרדת לאורך ערוצו הקניוני של נחל ייטב עליון (ואדי סמיה), דבר שהיה לא קל ונעים כל כך, בדרך עוד קפצנו לביקור בחורבת מרג'מה ואז נתלנו על סלעים לאורך הנחל והגענו לעין סמיה. בדרך היה חשש שהתייבשתי, נגמרו לנו המים, ורגליי סירבו לזוז, אבל היה נהדר, התחושה של האינסוף, של הנוף שאינו נגמר, של השקט שמופרע רק ע"י קול המואזין מאחד מהכפרים, וההרגשה בסוף שעשית את זה, למרות כל הקישיים, היה שווה.

יום ראשון, 11 באוקטובר 2009

חיפוש דירה - הסיוט הגדול של חיי


הרגע הנורא הגיע, עליי לחפש דירה או שותפה חדשה. בגלל סיבות משמחות ביותר, עליי להיפרד משותפה מקסימה ולחפש את דרכי עם אחת אחרת, או בדירה חלופית.
והנה מתחיל הסיוט של חיי, אני בטוחה שרבים הקוראים זאת, אינם מבינים, מה הסיפור הגדול, מחפשים דירה, עושים כמה טלפונים, הולכים לפה, הולכים לשם ומוציאים. אך, לא, אצלי תמיד הסיפור חייב להיות הרבה יותר מסובך.

בפעם הקודמת, לקח לי חמישה חודשים למצוא את הדירה, ועוד חודשיים לחכות עד שתתפנה.
לבינתיים, אני והשותפה, חיינו לנו ברכבת. השכם בבוקר, היינו כבר ב-6.20 ברכבת לכיוון תל אביב, ואחרה"צ טסנו לנו מהר לרכבת לכיוון צפון. הרפתקאות עברו עלינו לרוב, אך בדר"כ לא כאלו נחמדות.
אם זאת הפעם שנוסע החליט להתאבד דווקא ברכבת שלנו, או הפעם שנסענו עם דלת פתוחה כאילו אנחנו באיזה סרט פעולה, או הפעם ההיא שהסתבר לנו שיש תקלה ברכבת, ונסענו עם חברנו לתא, לכיוון ת"א.
תענוג מפוקפק הוא לחפש דירה ועוד יותר מזה להשתקע בה.
אז מי בעד הקמת התנחלות בים? מקלחות ושירותים - יש, בריזה - יש (דבר שיחסוך לנו חשמל), לכל חובבי האינטרנט - יש גם חיבור, ונראה לי שדבר אינו חסר לנו...
אז מי מצטרף?

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

ריטה: על הנייר היה מבטיח, בפועל...


ההבטחה היתה מעניינת, הופעה משותפת של ריטה בליווי תזמורת סימפונט רעננה על רקע נחל זהר בים המלח.
אך בפועל, הדברים נראו אחרת.

אודה ואתוודה, ריטה היא לא כוס התה שלי. בעבר עוד הייתי יכולה לשמוע שירים שלה, אבל היום קצת קשה. ששמעתי שהיא מופיעה במקום הקסום הזה, עם שילוב של מוזיקה קלאסית, אמרתי לעצמי שהפוטנציאל הוא גדול (וגם מה עוד שיש לי כרטיסים בחינם..), אז לקחנו את עצמנו, רונה ואני ונסענו לכיוון ים המלח.

הדרך לשם, היתה רצופה בהרבה בורקסים שטחנו ללא הפסקה, בפניות לא נכונות, נסיונות לברר היכן לעז' אנחנו נמצאות, ושל מי היה הרעיון למקמם את ים המלח במרחק כל כך רחוק מתל אביב...
אבל, אחרי שלוש שעות מייגעות, הגענו לנחלה.

בכניסה כבר קידמו אותנו דוכני המשקאות במחירים מופקעים (בכל זאת מדבר ובפסטיבל, אז למה לא לקחת על כוס בירה 20 שקלים), ומסכי ענק עם ריטה שכבר עלתה לשיר.
וההופעה, ריטה היא דיווה אין מה לומר. יודעת לעשות את העבודה, שחקנית תיאטרון עם קול חזק וברור, שואו יחיד של זמרת שפועלת כבר שנים בהצלחה מרובה. אבל, הופעה של שני יוצרים, צריכה לתת ביטויי לשניהם, ופה זה לא היה כך. את ריטה שמענו טוב מאוד ואת התזמורת, קצת פחות, פחות מאוד, האמת שאם לא הייתי רואה אותם על הבמה, הייתי תוהה אולי גם הם התבלבלו להם בדרך.

פשלות נוספות היו חוסר תיאום בין התזמורת לריטה, דבר שיצר מבטים של שאלות בין המנצח לזמרת, והדבר האחרון והכי מרגיז, מי החכם שחשב שזיקוקים באמצע השיר, ייתרמו להופעה?! באמצע כמה שירים (שקטים), הותקפנו במטר זיקוקי דינור שאיים להחריב את הרי ים המלח. זיקוקים בכל צבעי הקשת, הלחיצו אותנו ואת הזמרת שעמדה לה נבוכה על הבמה, אינה יודעת אם להתסכל על הקהל או על השמיים.

לסיכומו של דבר, היה נפלא ומומלץ, כי כמו שצחקתי שם ממזמן לא צחקתי, כי לפעמים (או בעצם אולי תמיד), העיניין הוא לא הדבר אלא, הדרך והאנשים שמלווים אותך, ושותפים לחוויה איתך.

על קונוטציות ועוד



מה עולה לכם לראש שאתם שומעים את שם המקום "ואדי קלט"?

לי ישר עלה פיגועים, חטופים, ערבים, יהודים, משהו לא טוב.
השבוע הייתי בואדי קלט - נחל פרת, מקום יפיפייה הממוקם בתוך צבעי החום והצהוב של מדבר יהודה. זהו נחל שזרימתו היא לאורך כל יימות השנה ולצידה מצוקים, מנזר עתיק של נזירים מתבודדים ושקט מדברי.
נחמד לגלות מקום שחשבת עליו דברים כל כך לא חיוביים, ולגלות עליו דברים אחרים.
מעניין אילו קונוטציות יש לשווצרים?
נקודה למחשבה

יום שישי, 2 באוקטובר 2009

האם יש אור בקצה המנהרה?


האם עיסקת קלטת הוידאו של גלעד שליט (כמו שקוראים לזה בחדשות), מסמנת את תחילת סוף הפרשה הנוראית והמחרידה הזאת?