יום חורפי

רובין וגרבוז על כוס קפה בגלבוע

רובין ומרכוס, אורי ליפשיץ ויאיר גרבוז, משנות הארבעים ועד שנות השישים, כולם נפגשים בתערוכה "אמנות ישראלית - מאוסף גבי ועמי בראון" שמוצגת בימים אלו במשכן לאמנות בעין חרוד. שישי בוקר, רונה ואני בדרך לגלבוע. הדרך ארוכה, אך שווה, הגלבוע נמצא בשיאו, הרים ירוקים, כלניות פורחות, וריח של יום אביבי בחורף.

התערוכה שתוצג עד מרץ, מציגה כ-300 עבודות, בציור, פיסול, ורישום, של אמנים ישראלים, מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לימינו. התצוגה שונה קצת מהמקובל, העבודות אמנם מסודרות ע"פ כרוניקה של עשורים, אך אינן מסודרות בקו ישר, מה שגורם בהתחלה לבלגן בעיניים, אבל נותן ראייה אחרת על העבודות הרבות.

מחדר לחדר, בין תצוגה לתצוגה, הרגשתי כמבקרת בתוך ספר היסטוריה, שבין פרק לפרק, אני לומדת עוד על ההיסטוריה של אותם הזמנים, על ההשפעות והנושאים שהעסיקו את אמני התקופה. וכן גם על חשיבות מוזיאון כזה, שונה במהותו, שנמצא מחוץ לערים הגדולות, שמואר ע"י אור השמש, וללא תאורת חשמל, ושניתן לראות מחלונותיו את העצים שבחוץ.

הביקור השנתי

זה מדהים איך בכל שנה, אני חייבת ביקור בגבעת הרקפות בקיבוץ גלעד, ליד יקנעם. הגבעה זכורה לי עוד מכיתה א' שלקחו אותנו לטיול לראות קצת את הפריחה, דבר שלא היה די שגרתי אצלנו, כי בדרך לבית ספר, היה בית ישן עם גג רעפים אדמדם שבכל חורף, עת הגיע זמן הגשים היה מתמלא ברקפות לבנות וורודות. אך עם השנים, נאלצתי לדור אחר רקפות במקומות אחרים, כי הבית נהרס ובמקומו קם לו בניין בן שלוש קומות, כמובן ללא זכר צמחיה, ואז הגעתי לגבעה.

השנה קפצתי לבקר את הכלניות והרקפות עם עזר של חברה קרובה מאוד, שלא נפגשתי איתה זמן רב (מידי). הסתובבנו לנו חמושות במצלמה, מצב רוח טוב, והמון סיפורים לשתף בהם אחת את השנייה, ואת הטבע הנהדר שרק מחכה לנו מעבר לפינה.

בסופו של יום כולנו עבדים

הוא עלה לבמה ב-12 בלילה, לפניו הופיעו להקת יוצאי משינה - לימוזינה ולפני כן, פורטיס שהבטיח עוד לחזור. הוא עלה ושר ברצף את שיריו הגדולים מכל התקופות, ואז הוא הגיע ל"עבדים" שהנחית אותי למציאות הקשה.

הוא שר ואנחנו איתו: "כי כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו, פותחים פה גדול, ומחכים לעונג הבא, כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול, ומחכים למנה הבאה...".

יום ראשון, האנגר 11, נמל תל אביב, אירוע השקה של איזה משקה וודקה חדש. פעם ראשונה שלי, באירוע שאת תמונותיו תמיד רואים באגף הרכילות של העיתון. הקהל מגוון ומורכב ממבוגרים שעמדו לצד צעירים, מפורסמים לצד כאלו שלא, מערסים (שהיו בכמויות) ועוד המון אנשים שנדחקו למסיבת ההפתעות. בכניסה חולק לנו כסף פיקטיבי לקניית משקאות שנראה היה שנלקח היישר ממשחק המונופול ולצידו קיבלנו צמיד ניטים להשלמת הלוק הבועט. באגף המשקאות מצאנו כמובן את הוודקה החדשה (?) בטעמים שונים, ובאגף המזון טוגנו להם בנחת נקניקיות שמנמנות.

הסתובבנו לנו בין האנשים, הקשבנו לשיחות, וצדק ההוא שהיה על הבמה, כולנו בסה"כ מכורים לריגושים, למתנות, מבקשים מאתנו להרגיש, נותנים לנו מתנות בחינם, משקים אותנו בכל מיני משקאות נוצצים ואטרקטיבים, יושבים לנו על הראש עם פרסומות וגינגלים מעצבנים ברדיו, והעיקר שנבוא הביתה ונספר לכם על זה ממש פה.

בסוף המדבר אין כלום

"בסוף המדבר יש ים..." - כנראה לא בכל מדבר, בירוחם לדוגמא, אין ים וגם לא גמלים (למרות שהובטח). בירוחם תמצאו הרבה כלבים, גבעות שוממות של חול, בנייני רכבות ארוכים וגם הרבה שלווה. המסע הארוך לדרום החל עם רכבת ארוכה לבאר שבע, שבה הנוף השתנה באיטיות מעירוני לנוף רחב אופקים ומאפור לצהוב. והמשיך באוטובוס ישיר מבירת הנגב אל עבר עיירת הפיתוח. הכיוון היה כפר הסטודנטים שמכיל מספר מצומצם של קרוונים. הסטודנטים של אוניברסיטת באר שבע, מתגוררים במקום תמורת מלגה ומתנדבים עם ילדים עם חוגים ועזרה חברתית ולימודית.

בסה"כ ירוחם ענתה על הציפיות מעיירת פיתוח, רחובות שנראים כאילו לא השתנו מאז שנות החמישים, בנייני רכבות ישנים, ובעיקר שממה. אבל עם זאת היה משהו מאוד פסטורלי ושקט במקום. אז אולי אין קניון צמוד, ועבודה בטוח לא תמצאו שם, אבל הייתם צריכים לראות את השקיעה המדהימה, באותה השבת, ההוא למעלה שיחק עם הצבעים, והשמיים נצבעו בצבעי כתום, אדום, צהוב וסגול, ולי נותר רק לבקש שהשלווה שיש במקום, תלווה אותי כל הדרך הארוכה לכיוון המרכז.