יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

זכרונות ממומביי

יום שישי ה-31.12.2004, השעון מתקתק, עוד מעט עומדת לחלוף לה עוד שנה אזרחית, ואני בת 23, בטיול הגדול, מטיילת לי בהודו עם רינת, וברגע זה יושבת בבית של רבקי וגבי, בית חב"ד במומביי.
אנחנו יושבים סביב השולחן, סיימנו זה מכבר לאכול, בתפריט היו בשרים, אורז, תפוחי אדמה ועוד מגון מטעמים שהזכירו לי את ארוחות שישי בבית הרחוק בישראל. גבי הרב יושב ומספר לנו על פרשת השבוע, ובחוץ אנו שומעים את הרעש העצום של החוגגים והמפזזים.

זהו, הגיעה האות לפרוץ החגיגות, השעון מראה על 12 בלילה, הזיקוקים נורו לאוויר וצעקות שמחה נשמעות ממועדון הרדיו שממוקם מתחת לבית חב"ד, שבמשך כל היום עקבנו אחרי ההכנות למסיבה הגדולה שתוכננה בו לאותו ערב. באוויר יש הרגשה של חגיגה באוויר, ואנחנו מכונסים סביב השולחן, עשרה אנשים בסך הכל, מציינים את החגיגה שלנו, הפרטית, יום השבת.

זהו היה היום הרביעי שלי במומביי, ובכלל בבית חב"ד של גבי ורבקי. אין מילים לתאר את בני הזוג ואת האירוח והעזרה הענקית שהם הושיטו לנו. באנו לעיר, אחרי אסון הצונמי שתקף את המזרח, עם תיכנון לטיסה לתילאנד עוד שבועיים, והתלבטות אם לנסוע או לא. היינו כבר אחרי חודשיים וחצי של מסע מרתק אך לא קל, של התמודדיות שנתקלנו בהם לראשונה - דת, חברות, ישראליות ומשפחתיות.

ביום שבו פרקנו את חפצנו אצל בני הזוג הולצברג, והלכנו לחפש לנו גאסט האוס קרוב, ידעתי שמצאנו לנו משפחה. מדי ערב עלינו לקומה האחרונה במלון הדירות, לדירה שבה הם גרו בזמנו. את פנינו קיבלה בחורה בת גילנו, שהתגלתה כסופר וומן. מנהלת בית יהודי בלב ההמולה, מגדלת שני ילדים שאחד נראה כלא בריא כל כך, מארחת מדי ערב מטיילים ואנשי עסקים יהודים ומצליחה להישאר שפויה. ומצידה השני, כעזר כנגדה עומד לו בעלה, גבי שתומך ועוזר, ובעצם משלים אותה.

באותה שבת מדוברת, שבה השתנתה לה השנה, שרצנו די הרבה שעות אצלם, וחקרנו אותם שתי וערב, על מהו בית חב"ד, מי מחליט היכן מקימים את הבית - ועוד יותר חשוב, מי ממן את העלויות הענקיות הללו. רבקי ישבה איתנו בסלון המטופח שמשקיף את הנמל, והסבירה לנו שהם בחרו בהודו ובעיר מומביי, כי יש הרבה תרמילאים ואנשי עסקים שבאים בתדירות גבוהה לעיר. היא סיפרה לנו שעל מנת לממן את העלויות, הם מכרו את האוטו שלהם, וגבי נוסע כמה פעמים בשנה לבקש תרומות מנדבנים יהודים, היא סיפרה שהיא לא מעיזה להוריד את הילדים לטיול בשכונה (גם אתם לא הייתם רוצים עם כל הנרקומנים ששרצו שם למטה) ועוד סיפורים על התנהלות של בית יהודי במקום כל כך לא יהודי.

למחרת, יום ראשון בערב, עזבנו את העיר לכיוון כלכתא. מרחק של 40 שעות ברכבת. לפני הנסיעה נפרדנו מרבקי וגבי, לא לפני שרבקי האכילה אותנו בכל הטוב שבמטבחה, כי אמרה: "אינני יודעת מתי תמצאו שוב אוכל כשר ..אני רוצה שלא תסעו רעבות" וכך שלחה אותנו לדרך עם בטן מלאה ותחושה שיש עוד אור בעולם.

(הציור צוייר ממרפסת בית חב"ד)

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

הכנות לכריסמס בתחנה המרכזית

















פעם בשביל לראות כריסמס בארץ, הלכנו לשכונות של הערבים, ליפו, לואדי ניסנאס בחיפה, למזרח ירושלים אבל בהחלט לא לתחנה המרכזית. היום, הדברים קצת שונים, לטוב או לרע, את זה אתם תחליטו.
יומיים לפני הכריסמס, קבלו הצצה לדוכני הכריסמס בתחנה המרכזית בתל אביב.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

רגע לפני שהמטוס ממריא


בעצם רגע לפני שאתה יוצא מהרכבת לנתב"ג, בעצם רגע לפני שאתה מסדר את התיק, בעצם רגע לפני שאתה קונה את הכרטיס, מבקש חופש מהעבודה, ועוד מתלבט לאן לטוס, זה הרגע שאני הכי אוהבת. שבו הגלובוס עומד לפניך, ואתה רק פשוט צריך לסובב אותו, ולעצור אותו בפתאומיות, והופ, הנה המקום הבא שאני הולכת לנסוע אליו.

כמובן שבמציאות, אצלי בכל מקרה, זה לא עובד ככה. אני בדרך כלל משתדלת לבחור את המקומות הרחוקים והאקזוטיים (הודו, מקסיקו, גוטאמלה וגם טורקיה). אבל הפעם הלכתי על הקרוב, ויותר חשוב, על הזול. אז הנה אני כמה שעות לפני הטיסה לפראג, הצפי הוא קר, קר ושוב קר. אבל, בקטנה, רק בשביל הרגע שאתה נכנס לשדה תעופה, וכולם פתאום מחייכים, ונראים נינוחים כל כך, זה הרגע שבעצם שווה את כל העיניין.

אז, חג חנוכה שמח, תעשו חיים ובלי יותר מדי סופגניות (סתם מגעיל ומלא שמן...)

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

עכשיו הכל בסדר...?

הקרנת בכורה של סרט היא דבר מעניין שיש בו מין המיסתורין. ברוב המקרים אינך יודע לאיזה סרט אתה הולך, אולי שמעת שהוא מז'אנר הדרמה, אבל ממש אם הוא טוב, אתה לא יודע, וגם אם יש ביקורות, אתה עדיין מרגיש שאתה חונך את הסרט ברמה הארצית, או אם לדייק, ברמת הקולנוע בקניון איילון.

בהקרנה כזו הייתי אתמול. הסרט שהוקרן היה "כולם בסדר" בה רואים שככל שהמשפחה ניראת מושלמת יותר, כך סביר להניח שיש לה סודות רבים להסתיר. סרטו החדש של במאי הפרסומות המצליח, קירק ג'ונס, עוסק בסיפור שכולנו מכירים - פרנק הוא אלמן טרי, (רוברט דה-נירו) שמבין שהקשר היחיד שלו לילדיו (קייט בקינסייל, סם רוקוול, דרו ברימור), היה דרך אישתו המנוחה. על מנת לאחד את המשפחה שנית, הוא יוצא למסע ברחבי ארה"ב, כדי לקרב את ילדיו המרוחקים (פיזית ונפשית) אליו, מסע שממנו לא יחזור כאדם שיצא.

כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, גם כאן לא פיספס ג'ונס, שום קלישאה, ויש הרבה. נתחיל מדמותו של פרנק, שאותו דה נירו מגלם בכשרון רב, דמות הפרש הבודד, שאישתו עזבה אותו לעולם שכולו טוב, ילדיו מנוכרים לו (מצד אחד אוהבים אותו מאוד, ומצד שני, אינם יכולים לפנות לו ערב, ומסתירים ממנו דברים), ללא חברים, וכנראה גם ללא תעסוקה, דמות של חוזר בתשובה, המנסה לתקן את דרכו. הוא יוצא למסע בתחבורה ציבורית כדי להפתיע את ילדיו שפזורים ברחבי המדינה, ובדרך פוגש שלל טיפוסים צבעוניים שמפזרים לו שלל עצות לחיים הטובים, עצות שהיה צריך ליישם בעבר, עצות שתפגשו בספרי עצות טובות סטייל "100 הדרכים לחיות חיים טובים יותר". ואם לא די בזאת, מגיעים העזרים החיצוניים, הצילום של הנרי בראהם, ופסקול הסרט (עם שיר חדש של סר מקרטני), ולוחצים לנו עוד על בלוטת הדמעות, מה שנאמר, מהסרט הזה לא תצאו עם עין יבשה.

ולמרות הכל, הקלישאות והאמרקינזציה - "כולם בסדר", הוא סרט מרגש וחזק, על הורים וילדים, על הפקת לקחים וחשיבה לעתיד. קראו לי רגשנית, אבל רק רציתי שהסרט כבר יגיע לסופו, כדי שאוכל להתקשר לאבי, ולהשלים את החסר מהזמן האחרון.


יום שני, 7 בדצמבר 2009

שעת דימדומים בגבעתיים סיטי













הרבה מחשבות עוברות לי בשבועות האחרונים על גבעתיים, העיר בה אני חיה כבר חמש שנים.
שורה תחתונה, אחלה של עיר, הרבה מכוניות - מעט חניה, אוכלסיה מגוונת - זקנים לצד ערסים, סה"כ אין תלונות.

יום ראשון, 6 בדצמבר 2009

כל הדרך לתל אביב




מוצ"ש, עברו כבר שעתיים מאז שעזבתי את מפגש היומלדת של כרמית, ואני בדרך לתל אביב, באוטובוס ששכחתי את מספרו...א'ה כן..910. פעם אם הייתם מעירים אותי משינה, הייתי מדקלמת לכם את מספרי הקווים וזמני הנסיעות שלהם. היום, מקסימום אגיד אדע להגיד לכם, איפה נמצאת התחנה המרכזית, היום, אני רק ברכבת, לא סובלת אותה, אך עדיין הדרך הכי מהירה.

מוצ"ש, מישהו ברכבת החליט לעצור את הרכבות מ-10 עד 12, אז נאלצתי לקחת את האוטובוס. שנים לא נסעתי בדבר האדום והרועש הזה, האוטובוס די ריק, מעטים הם הנוסעים, גלגל"צ ואייל גולן מתנגנים ברקע, והנהג מזמזם איתם ביחד, והמחשבות שלי עפות ומרחפות להן באוויר, מה יהיה השבוע, האם יירד גשם, האם אפסיק לאכול כמו פרה, האם האביר מהשבוע שעבר עדיין בדרך, ובעיקר, האם מתישהוא הנסיעה הזאת תגמר...

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

ישיבה = שינה עמוקה


לא קיים אדם שלא מכיר את השעה ביום, שבו עליו עליו לעזוב הכל, וללכת לישיבה.
ישיבה... חשבתם על זה פעם, שזו מילה טיפונת מוזרה להתכנסות של אנשים. מדוע לא לקרוא לזה מפגש? או שנ"צ (הרי בוא נודה על האמת, בסופו של דבר כולנו נרדמים בה), ולמה לא עמידה? נשמע יותר נחמד וקליל (וגם בטח יותר מהיר)...?
אותי אישית מצחיק תמיד להסתכל על העיניים של המשתתפים באותה התכנסות, בהתחלה הן עוד פתוחות, ורואים שהם מנסים לקלוט את הנאמר, ואז לאט לאט העפעפיים יורדות למטה, ונעצמות...ואתה רואה שחברך לספינה, פשוט נטש את העמדה, ומפנטז על ארוחת צהרים או על שינה מתוקה, וזאת עד לדונג הסיום שמעיר אותו ואומר לכולנו, עוד ישיבה הסתיימה והלכה.

(ואני אישית מודה לאל, שעדיין לא פגשתי את הישיבה, שבסופה יהיה מבחן שיבחון את ידיעותיי בנאמר, כי זה בעתם היה גולל כל ישיבה בעתיד...)