יום שני, 23 בנובמבר 2009

עד קצה העולם


זה כשנתיים בכל פעם שאני מחפשת איזה סרט טוב לראות, כולם ממליצים לי על "into the wild" של הבמאי שון פן. הפסקול מתנגן כל הזמן ברדיו, וכתבות על גיבורו הטראגי מתפרסמות כל שני וחמישי על דפי העיתון. אחרי יום מעצבן במיוחד, היה פשוט במקום לראות סוף סוף את הסרט המדובר, המביא את סיפורו של כריסטופר מקנדלס בן ה-24, בוגר אוניברסיטה מארה"ב ששוטט כנווד ברחבי המדינה במשך כשנתיים, עד שגווע מרעב, ומת באוטובוס נטוש שבו הוא התמקם באלסקה. מקנדלס, היה צעיר בן 24 שהחליט לחיות את חייו כמו שהוא רוצה, באופן המנוגד ביותר לחלום האמריקני שכולנו מכירים: קריירה, משפחה ונכסים. הוא לקח תרמיל והתחיל פשוט לשוטט, מסעהו עבר בקליפורניה, אריזונה, מקסיקו, ג'ורג'יה, נבאדה ולבסוף אלסקה.

רבות המחשבות שעלו לי לראש בעקבות הסרט. בתור אחת שמגדירה את עצמה תרמילאית בנפש ובנשמה, חשבתי רבות על היציאה שלנו לחופשה, אנחנו כבר משתחררים מהחובות של היומיום ומוכנים לתזוזה, ואז אנחנו צריכים לארגן: מדריך טוב ליעד מלווה בהמלצות של חברים, מזומנים (ורצוי כמה שיותר), דרכון בתוקף, ביטוח, נעליים נוחות ועוד ועוד, הכל לפי הספר, על פי הנורמה - וכך גם בחיים, הכל לפי החברה והנורמה שבה, מעטים הם האנשים שנותנים דרור לרצונות שלהם לאיך החיים שלהם צריכים להיראות.

ופה עולה השאלה, האם זה בהכרח רע, האם החיים המודרנים מובילים לאבדון. סופו של מקנדלס היה למות נטוש באלסקה, לבד. האם היה זה שווה? שאלה שלדעתי שאל אותה גם מקנדלס, ואולי הוא גם ענה עליה, ברגעיו האחרונים הוא משרבט משפט שסיכם את חייו: "האושר הוא אמיתי רק כאשר חולקים אותו עם מישהו אחר".

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

פילוסופיה ויהדות ע"פ אבן גבירול


על אבן גבירול כבר ישבתי וחקרתי בשבוע שעבר בעקבות הופעתו של סחרוף ומוכיח, אבל היום נחשפתי גם לספרו המפורסם "מקור חיים". מסתבר שאבן גבירול לא היה רק משורר, אלא גם פילוסוף לא קטן, ששילב בתפיסותיו את האמונה באל אחד, או כמו שהוא קרא לו "הכח האלוהי".

מקריאה של פרק אחד מתוך ספרו, עולה חיבור מרתק, שכתוב בצורה דיבור בין תלמיד לרבו. לא, לא אילו אינם שאלות ותשובות כפי שאנחנו רואים בספרים אחרים, אלא צורה של דו שיח - התלמיד שואל, הרב עונה, ומתנהלת בין שניהם דו שיח זורם, שהקורא נשאב אליו, עד שאינו שם לב שהדוברים אינם איתו בחדר, אלא על גבי הכתוב.

הקטע שאני נחשפתי אליו היום (באדיבות בית כנסת יקר בתל אביב), מדבר על שאלת מיליון הדולר שכולנו, בני האדם עוסקים בה בשלב זה או אחר בחיים - מהי התכלית להיותנו בני אדם, מהי המטרה, וכיצד נדע את אשר עלינו לבצע. התלמיד שואל את רבו "וכי יש תכלית למציאות האדם?" ורבו עונה לו לאחר דין ודברים, שמטרתו של האדם, היא להתחבר לאני הרוחני שלו, וזאת ע"י שילוב של ידיעה ופעולה. שהן שתיהן יחד מביאות לתוצאה של שלמות ומעשה. כמובן שעולות הרבה שאלות, ובעיקר השאלה כיצד עושים זאת, ולמה לעז' הכוונה, ועל זה כמובן ניתן לדון ימים ולילות (וגם שנים). אבל לדעתי, עצם השאלה היא החשובה, כי כאשר עולות השאלות, וגם אם הן רבות, בסופו של דבר, באות גם התשובות.

יום שבת, 21 בנובמבר 2009

מחשבות של שבוע חדש




מוצ"ש, השעה כבר אחרי 12 בלילה, ואני חוזרת ממעלה הגבעה ברמת גן, לדירה בגבעתיים. הרחוב מתחיל להיות חשוך מהרגיל, נראה שכולם מתכוננים לשבוע החדש, חנויות הגלידה נסגרות, העובדים מקפלים את הכיסאות והשולחנות, אישה בטרנינג מלווה את הכלב לפיפי אחרון, מוניות מסתובבות באפס מעשה, כולם הולכים לישון, ובאוויר, ריח של התחלה חדשה, החלטות ורעיונות חדשים.

ואני בדרך, אוחזת בידי את ספר הבישול החדש שלי, ובראשי מחשבות מתרוצצות, מחשבות על חברות, זוגיות, אמהות, יחסי אבות ובנים, חברים טובים, שכנות, בית, עבודה, מדינה, אולי מחר אתחיל לבשל, ולא אוכל שטויות, אולי מחר יבוא האביר, אולי מחר יהיה ממש נחמד בעבודה, אולי מחר כולם יחייכו, אולי שליט יחזור השבוע, אולי, אולי מחרתיים יהיה לי משהו חדש לספר, אולי אטוס בקרוב לחו"ל, אולי אצייר את הציור שאני רוצה כבר הרבה זמן, אולי ואולי, ואולי מחר הוא יום חדש, ועכשיו זהו הזמן לשינויי.

וזה השיר שליווה אותי בדרך: http://www.youtube.com/watch?v=pKd06s1LNik

יום שישי, 20 בנובמבר 2009

בלעדי: ביקור המלך בבאר שבע


דבר מפתיע קרה השבוע בתקשורת הישראלית. ביום רביעי, זכתה העיר הדרומית, באר שבע לביקור של המלך, אך שום גוף לא סיקר את הידיעה המרעישה, דבר מפתיע שמדברים על גאון הרוק, ברי סחרוף שהגיע להופעה אחרונה בהחלט במסע ההופעות הקצרצר ל"אדומי השפתות", דיסק המופת שהוציא עם רע מוכיח לשירי אבן גבירול.

המשכן לאומנויות באר שבע, התרגשות באוויר, המוני צעירים ומבוגרים כאחד, מציגים כרטיסים אחד לשני, ומחכים להופעה שכבר תתחיל. והנה זה מגיע, לבמה עולים סחרוף, מוכיח ועוד שמונה אנשים מוכשרים בטירוף: עדי רנרט בפסנתר וקלידים, יניב רבה עם העוד, עודד גולדשמידט בבס וקונטרבס, אסף רוט עם מרימבה, זוהר פרסקו בכלי הקשה, שי צברי בקולות, איל תלמודי בכלי נשיפה ונאור כרמי. הם מתיישבים בשתי שורות, והקסם מתחיל, מכל עבר תוקפים אותך צלילים בהרמוניה מושלמת עם המילים הנהדרות של ר' שלמה אבן גבירול, ואתה מרגיש שהגעת לגן עדן של המוזיקה, ואם כך זה נראה, אז יש למה לצפות.

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

הדרך דרומה




בשביל צפונית שכמותי, דרום תל אביב זה כבר דרום הארץ, המקום שאליו צריכים דרכון ואשרת כניסה.
נסעתי לסופ"ש לחברה בקרית מלאכי, אחרי סוף העולם, שם בפנייה שמאלה.
דרום הארץ לדעתי היא תעלומה גדולה לרוב תושבי המדינה. תשאלו כל ילד והוא יידע איפה חיפה או קרית שמונה, ויתחיל לגמגם על קרית גת או באר שבע.
קו 301, יום שישי בצהריים, שעתיים לשבת, ואני בדרך לקריה הדרומית. השמיים עמוסים בעננים והקו עמוס באנשים. האוטובוס עבר בכל חור: ראשון לציון, רחובות, נס ציונה, גדרה, מושבים ולבסוף, קרית מלאכי - צומת קסטינה.
מעניין היה לעבור בין כל המקומות האלו, לראות איך לאט, לאט כל החנויות נסגרות לקראת השבת, ואנשים ממהרים לבתיהם.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

30 שניות על מהו טקס החינה


מצאתי את עצמי אתמול בפעם הרביעית בחיי בטקס החינה. החגיגה היתה גדולה, כמו חתונה, די.ג'יי, אוכל, חברים, משפחה, ריקודים ומה לא. אבל, שוב עלתה בי השאלה, מה מקור המנהג, מהו הטקס שנקרא גם חנה, ומה משמעות העיסה החומה שנמרחה לי על היד.

ובכן, 30 שניות על טקס החינה...

טקס הנהוג בעדות המזרח לפני החתונה.בטקס צובעים את ידיהם של החתן והכלה (והאורחים!) בצבע שמופק מצמח שנקרא חינה. הטקס הוא מעין מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. וצביעת הידיים היא רמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.
ועוד אומרים שהחינה מרמזת על המצוות שבהן מצווה האישה: הפרשת חלה, נידה והדלקת נרות.

ואלו היו 30 שניות על טקס החינה, בתקווה שעד הפעם הבאה אזכור על שום ולמה.

יום שבת, 7 בנובמבר 2009

יום שני, 2 בנובמבר 2009

מעבר להרי השוקן




מאחורי רחוב שוקן, דרום תל אביב, נראה שיש מין שכונה קטנה, בנייני רכבת ארוכים ובהם המוני חלונות המרמזים על דירות וחדרי סטודיו בהם פועלים אמנים ובתי עסק. בין המקומות המפתיעים תוכלו לפגוש גלריות לאמנות, מתפרה (או כך זה נראה) ואפילו מאפיה בה תוכלו לקנות עוגיות בלבד.

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

רימון אדמדם בלב הסערה



אולי אלו ימיו האחרונים לעונה זו של השנה, אבל הרימון האדמדם, החליט שנמאס לו מאוויר הפסגות על העץ, והחליט לנסות משהו אחר. הוא נחת על האדמה, ישר לשלולית קטנה וחביבה.
הוא גילה עולם שונה מעולם שהכיר עד כה: חרקים שונים, מרקם שונה (הוא היה רגיל למרקם של העץ) וסוליות נעליים של האנשים שהלכו להם להנאתם ביום חורפי. הוא לא ידע לומר, מה יותר נחמד, איפה הרעש יותר חזק, ואיפה הלחות יותר גבוהה, אבל היה לו נחמד, הוא נהנה מההרפתקאה.

כל זאת קרה ביום שישי, היום כבר יום ראשון, אולי היום גיבורנו כבר לא נמצא, אולי לקחה אותו איזה ציפור קטנה, אולי עטף אותו הזרם, אבל התעוזה אכן קרתה, ואולי זה מה שכולנו צריכים לעשות.
אולי.