יום שני, 23 בנובמבר 2009

עד קצה העולם


זה כשנתיים בכל פעם שאני מחפשת איזה סרט טוב לראות, כולם ממליצים לי על "into the wild" של הבמאי שון פן. הפסקול מתנגן כל הזמן ברדיו, וכתבות על גיבורו הטראגי מתפרסמות כל שני וחמישי על דפי העיתון. אחרי יום מעצבן במיוחד, היה פשוט במקום לראות סוף סוף את הסרט המדובר, המביא את סיפורו של כריסטופר מקנדלס בן ה-24, בוגר אוניברסיטה מארה"ב ששוטט כנווד ברחבי המדינה במשך כשנתיים, עד שגווע מרעב, ומת באוטובוס נטוש שבו הוא התמקם באלסקה. מקנדלס, היה צעיר בן 24 שהחליט לחיות את חייו כמו שהוא רוצה, באופן המנוגד ביותר לחלום האמריקני שכולנו מכירים: קריירה, משפחה ונכסים. הוא לקח תרמיל והתחיל פשוט לשוטט, מסעהו עבר בקליפורניה, אריזונה, מקסיקו, ג'ורג'יה, נבאדה ולבסוף אלסקה.

רבות המחשבות שעלו לי לראש בעקבות הסרט. בתור אחת שמגדירה את עצמה תרמילאית בנפש ובנשמה, חשבתי רבות על היציאה שלנו לחופשה, אנחנו כבר משתחררים מהחובות של היומיום ומוכנים לתזוזה, ואז אנחנו צריכים לארגן: מדריך טוב ליעד מלווה בהמלצות של חברים, מזומנים (ורצוי כמה שיותר), דרכון בתוקף, ביטוח, נעליים נוחות ועוד ועוד, הכל לפי הספר, על פי הנורמה - וכך גם בחיים, הכל לפי החברה והנורמה שבה, מעטים הם האנשים שנותנים דרור לרצונות שלהם לאיך החיים שלהם צריכים להיראות.

ופה עולה השאלה, האם זה בהכרח רע, האם החיים המודרנים מובילים לאבדון. סופו של מקנדלס היה למות נטוש באלסקה, לבד. האם היה זה שווה? שאלה שלדעתי שאל אותה גם מקנדלס, ואולי הוא גם ענה עליה, ברגעיו האחרונים הוא משרבט משפט שסיכם את חייו: "האושר הוא אמיתי רק כאשר חולקים אותו עם מישהו אחר".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה