יום שישי ה-31.12.2004, השעון מתקתק, עוד מעט עומדת לחלוף לה עוד שנה אזרחית, ואני בת 23, בטיול הגדול, מטיילת לי בהודו עם רינת, וברגע זה יושבת בבית של רבקי וגבי, בית חב"ד במומביי.אנחנו יושבים סביב השולחן, סיימנו זה מכבר לאכול, בתפריט היו בשרים, אורז, תפוחי אדמה ועוד מגון מטעמים שהזכירו לי את ארוחות שישי בבית הרחוק בישראל. גבי הרב יושב ומספר לנו על פרשת השבוע, ובחוץ אנו שומעים את הרעש העצום של החוגגים והמפזזים.
זהו, הגיעה האות לפרוץ החגיגות, השעון מראה על 12 בלילה, הזיקוקים נורו לאוויר וצעקות שמחה נשמעות ממועדון הרדיו שממוקם מתחת לבית חב"ד, שבמשך כל היום עקבנו אחרי ההכנות למסיבה הגדולה שתוכננה בו לאותו ערב. באוויר יש הרגשה של חגיגה באוויר, ואנחנו מכונסים סביב השולחן, עשרה אנשים בסך הכל, מציינים את החגיגה שלנו, הפרטית, יום השבת.
זהו היה היום הרביעי שלי במומביי, ובכלל בבית חב"ד של גבי ורבקי. אין מילים לתאר את בני הזוג ואת האירוח והעזרה הענקית שהם הושיטו לנו. באנו לעיר, אחרי אסון הצונמי שתקף את המזרח, עם תיכנון לטיסה לתילאנד עוד שבועיים, והתלבטות אם לנסוע או לא. היינו כבר אחרי חודשיים וחצי של מסע מרתק אך לא קל, של התמודדיות שנתקלנו בהם לראשונה - דת, חברות, ישראליות ומשפחתיות.
ביום שבו פרקנו את חפצנו אצל בני הזוג הולצברג, והלכנו לחפש לנו גאסט האוס קרוב, ידעתי שמצאנו לנו משפחה. מדי ערב עלינו לקומה האחרונה במלון הדירות, לדירה שבה הם גרו בזמנו. את פנינו קיבלה בחורה בת גילנו, שהתגלתה כסופר וומן. מנהלת בית יהודי בלב ההמולה, מגדלת שני ילדים שאחד נראה כלא בריא כל כך, מארחת מדי ערב מטיילים ואנשי עסקים יהודים ומצליחה להישאר שפויה. ומצידה השני, כעזר כנגדה עומד לו בעלה, גבי שתומך ועוזר, ובעצם משלים אותה.
באותה שבת מדוברת, שבה השתנתה לה השנה, שרצנו די הרבה שעות אצלם, וחקרנו אותם שתי וערב, על מהו בית חב"ד, מי מחליט היכן מקימים את הבית - ועוד יותר חשוב, מי ממן את העלויות הענקיות הללו. רבקי ישבה איתנו בסלון המטופח שמשקיף את הנמל, והסבירה לנו שהם בחרו בהודו ובעיר מומביי, כי יש הרבה תרמילאים ואנשי עסקים שבאים בתדירות גבוהה לעיר. היא סיפרה לנו שעל מנת לממן את העלויות, הם מכרו את האוטו שלהם, וגבי נוסע כמה פעמים בשנה לבקש תרומות מנדבנים יהודים, היא סיפרה שהיא לא מעיזה להוריד את הילדים לטיול בשכונה (גם אתם לא הייתם רוצים עם כל הנרקומנים ששרצו שם למטה) ועוד סיפורים על התנהלות של בית יהודי במקום כל כך לא יהודי.
למחרת, יום ראשון בערב, עזבנו את העיר לכיוון כלכתא. מרחק של 40 שעות ברכבת. לפני הנסיעה נפרדנו מרבקי וגבי, לא לפני שרבקי האכילה אותנו בכל הטוב שבמטבחה, כי אמרה: "אינני יודעת מתי תמצאו שוב אוכל כשר ..אני רוצה שלא תסעו רעבות" וכך שלחה אותנו לדרך עם בטן מלאה ותחושה שיש עוד אור בעולם.
(הציור צוייר ממרפסת בית חב"ד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה