גלישה לנאיבות

ציוץ ציפורים, מעוף פרפרים, פריחת הפרחים, מפל זורם, אנשים שמחים, נשמע נאיבי?
ובכן, יש מצב. התיאורים האלו מתארים את המתרחש בגלריה ג'ינא לציורים נאיבים שנמצאת ברחוב דיזנגוף 255 בתל אביב.
הגלריה מציגה עולם אחר (או העולם שלנו, נתון לדיון) של דימויים נאיבים ועליזים המלאים שמחת חיים. עשרות ציורים של מיטב אמני הז'אנר שנותנים לך עולם חלופי ואופטימי.

רגע לפני יום כיפור

לילה לפני יום כיפור בעיר העתיקה בירושלים.
מדהים מה שהולך שם, רבבות אנשים אומרים סליחות, מתפללים ובעיקר נמצאים ביחד. הסעות ומכוניות פרטיות, הולכי רגל, ילדים ומבוגרים ואחד, כולם זורמים לכיוון הכותל.
בצדי הדרך ניתן לראות דוכנים של כפרות, תרומות למוסדות לעניים וכן כפרות עם תרנגולות, כולם מברכים ומתפללים שהשנה תהיה טובה יותר עם בשורות טובות.

המסע לשומרון

יום שישי, יצאנו לטיול בשומרון, אך קרו כמה תקלות בדרך שאינם קשורות אלינו אלא

למספרי הכבישים, ובכלל לחוסר ההבנה שלנו בדרכים, ויצא שלא הספקנו להגיע לטיול.
אז יצאנו למסע חלופי בכבישי השומרון.

תחנה ראשונה:
בין כביש 40 ל-351 או משהו בסגנון, מצאנו את עצמנו ביישוב אלפי המנשה, יישוב חביב ביותר, שסביבו תוכלו לראות נוף פראי וחביב, אם כי אני בטוחה שעוד כמה שנים, יקום לו לתפארת עם ישראל, קניון חביב ונחמד עם סניפי קסטרו וזארה.
בכל מקרה, בית קפה לא תמצאו ביישוב, ואם אתם ממש מעוניינים בקפה, יש בקיוסק מול קופת חולים כללית.

תחנה שנייה:
המשכנו מאלפי המנשה לכיוון ראש העין. בימי שישי כידוע לכולם יש שוק פעיל ביותר שם. השוק חביב ועממי ביותר. דוכני בגדים, תבלינים, דוכני אוכל עם מקומות ישיבה בצידם וספרי קדושה שזה לא ראיתי בשום מקום אחר.

תחנה שלישית ואחרונה:
אמרנו שלפני שחוזרים למרכז העגום, צריך לעבור לנשום קצת טבע. הלכנו לתל אפק (נראה לי שזה השם), יש שם מבצר מאוד מעניין, בכל מקרה, כך הוא נראה מהכביש.. הגעה למבצר כרוכה בתשלום לא הגיוני, ולכן מצאנו את עצמנו, הולכות בשביל מקביל שסופו הגיע לבריכת נופרים. בריכה שם יש ריכוז של עופות וציפורים. את המידע הזה אני יודעת מתוך השלט, כי הבריכה כיום לא קיימת, נעלמה.

וזה היה סופו של המסע לשומרון. בחזרה, מצאנו את עצמנו ברחוב המסריח והארוך ביותר בעולם, ז'בוטנסקי, שמחים אך בקושי נושמים.

לקח את תל אביב

היום שאחרי ההופעה הגדולה, כולם משבחים ומהללים, היה נפלא.

הכהן הגדול הגיע

"יברך אותך ה' וישמרך וישיב לך שלום..." אלו היו מילות הסיום של ליאונרד כהן ברמת גן, אותם הוא ליווה בתנועת יד של הפרחת יונה לאוויר, שלי הנראתה כברכת הכהנים בתפילת שמונה עשרה.
זאת היתה הופעה בלתי נשכחת, אחת מהאחרונות של כהן לא רק בסיבוב הנוכחי, אלא בכלל, בכל זאת הבן אדם חגג השבוע 75 שנה. במשך שלוש וחצי שעות הוא שר והרטיט את כולנו, בהתחלה עוד ישבנו אבל, אחר כך לא נשאר אחד שלא עמד והריע.
הרבה מחשבות עברו לי בראש בהופעה, האיש עומד על הבמה ובעצם זהו, הוא מסכם את הקריירה, לעיניו עומדים אלפי אנשים שמוחאים לו כפיים ומודים לו על השעות האחרונות ועל הקריירה הארוכה. ומה הוא חושב, האם על המשפחה, האם הוא כבר מתגעגע, האם הוא מרוצה מדרכו, האם יש דברים עליהם הוא מתחרט, האם האם והאם... שאלות שנותר רק לדמיין מה התשובות שלהם. ואולי כל אחד צריך לחשוב על עצמו, איך הוא עונה על השאלות האלו, גם אם אינו בגיל העמידה.
וכך הוא התחיל את ההופעה: "אינני יודע מתי נלך בדרך הזו שוב, אבל אני מבטיח שניתן לכם הכל הערב. מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל"

ואני הסתכלתי לשמיים וביקשתי שהאל ישמור על כולנו.
חתימה טובה

סוד הקסם של פלורנטין

בסופם של ימים ללא נשימה אין כמו שיטוט ברחובות העיר הגדולה כדי לרענן כוחות ליום המחר. היום בדיוק היה יום כזה, ושהגיע היום לסופו, מצאתי את עצמי בשיטוטים עם שרה בשכונת פלורנטין הדרומית.

ההולך בחוצות השכונה, מרגיש שהגיע לעולם אחר, בניינים נוטים ליפול, צבעוניות עליזה, תחושה של עולם אחר או אולי ארץ אחרת. השכונה מורכבת מתלאים על תלאים שביניהם אתם יכולים לראות מגוון רחב של בתי עסק ממכבסה, מתפרה, בתי קפה ועד גלריה הזוייה של אמנות מודרנית.

אם תפקחו את העיניים תוכלו לראות צורות משונות של לינה שיש במקום. אנחנו למשל חזינו באדם צעיר שיוצא מגומחה ברחוב. לאחר שהוא הלך לו לדרכו, הצצנו והסתבר שזהו חדרון קטצ'ניק שהבחורון משכיר בשל מצוקת הדירות הנורמליות. ומה שמפחיד אותי עם כל ההמונים שעולים לגור בשכונה, היא האם יום אחד הקסם ייעלם, והשכונה תעלם, האם יום אחד נוכל להגיד על שכונת יד אליהו את המילים החמות שיש היום לפלורנטין.

ואהוד בנאי כתב פעם על פלורנטין "רעש מכונות תפירה וריח טרפנטין, אל תנסו לקנות או לשנות את פלורנטין..."

רגע לפני שעון החורף

כמו בכל שנה, הרגע הזה מגיע, והשעון מתחלף. בהתחלה קצת קשה לעכל שאתמול היה רק 6 בערב והיום כבר 7, אתמול עוד ראינו את השקיעה, והיום, היום, אנחנו רואים בעיקר...חושך.הימים האחרונים לנצל את השקיעה אחרי העבודה, טוסו לים, או לאיזה מקום אחר שבו יש קצת טבע, עצים, פרחים, אוויר, ותראו את פלא הבריאה, השקיעה.

ההופעה הכי גרועה בחיי

אוקיי. כותרת טיפונת דרמטית, ובהחלט מרמזת על הנושא הלא הכי חשוב שעליה בא לי לכתוב. אבל, הייתי שבוע שעבר בהופעה הכי גרועה שהיתה אי פעם ביקום כולו (או בגני התערוכה בתל אביב..). ונתחיל מהתחלה, ההתחלה היתה מבטיחה, ולא, אני לא מתכוונת להופעה, אלא לאווירה. ביום שבו הופיעה מדונה הקבליסטית. בחרתי אני ועוד כמה אנשים ללכת דווקא לצד השני של הכביש להופעה של להקת MGMT. על ציר הגשר המפריד בין פארק הירקון לגני התערוכה, בין מלכת הפופ ללהקה הצעירה שעושה שמות בעולם. בדרך להופעה, האוטובוס היה מלא בעיקר באנשי מדונה, שהחליפו רשמים מהשיעור האחרון שהם למדו במרכז לקבלה, הרבה ספרות עפו שם באוויר.
שירדנו מהכביש, היה קל מאוד לראות לאן נוהרים האנשים, ובכלל מה טעמם. העם הצביע עבור מדונה. מעניין היה לעקוב אחרי הזרימה הבלתי נגמרת של האנשים, חלקם הלכו מהר, כאילו הם בפארק באמצע אימון כושר, חלקם הלכו בניחותא כאילו זה טיול שבת, והשאר, השאר הלכו לגני התערוכה, ואז הסתבר להם שהם טעו ומדונה זה בעצם שם.
ההופעה...
ובכן, לכל אלו שלא מכירים, MGMT הם להקה צעירה, להקת פאן, מוזיקה מיוחדת עם קול מיוחד של סולן הלהקה, דיסק יש להם בינתיים, אבל בכל זאת האולם היה די מלא. והנה זה מתחיל, אחרי הופעה מוצלחת של להקה שאף אחד לא מכיר (אבל אולי כדאי), עלו ובאו כוכבי הערב, אבל... במקום צלילי האלבום האהובים, התגלו חריקות נוראיות שהחזירו אותי אחורה בזמן, לטקסי בית הספר, שבהם היה דורך מישהו בטעות על הכבל, והיה נשמע חריקה נוראיייייית ברמקולים. זוכרים? כולם היו תופסים את האוזניים והראש ומתפללים לאל שיחון אותם מעוד טקס משעמם בבי"ס הממלכתי שהם. רק שההבדל הוא פה, שזה לא בי"ס, אלא שנת 2000+ וההופעה היתה פשוט מביכה, ובסוף לקינוח, פתאום הסאונד כבה, והסתבר שחלק מהשירים נוגנו בפלייבק, אבויי לבושה.

שילוח הקן

זה התחיל כעוד יום שני שגרתי ולח בעיר השכנה לתל אביב, גבעתיים, קמתי בבוקר ועשיתי את כל פעולות הבוקר של תחילת שבוע, פיהוק ענקי, קללות לעבר השעון המעורר, מחשבות מה ללבוש ומה לאכול בעבודה ועוד כאלו וכאלו מחשבות שמחות לבוקר נפלא. ואז מזוית העין, קלטתי קן של יונה במרפסת הסלון.
(זה המקום לספר שאני בן אדם היסטרי בטירוף על מזיקים, אל תדברו איתי על ג'וקים, תולעים ומזיקים בכלל...)

אחרי חלופת מבטים ביני לבין האמא שדגרה באותו הזמן על הביצים, הברחתי אותה, ולקחתי את הקן למטה, לעבר עץ נמוך קומה. בתקווה ששום חתול לא ישים עליהם עין ויאכל אותם לארוחת בוקר.

ואני שואלת אתכם, מה דעתכם? האם אתם הייתם משאירים את הקן עם הביצים?

התורה לדעתי מסכימה עם הדרך שפעלתי.

הנה מתוך אתר ישיבה: "מקור המצווה בחומש דברים (כב, ו-ז): "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". כלומר, אדם המוצא קן של ציפור, ובקן אפרוחים או ביצים, ואימם רובצת עליהם, אסור לו ליטול את האם מעל גוזליה או ביציה, וכן אסור לו ליטול את הציפור עם אפרוחיה או ביציה..."

האם הבנתי נכון? ומה עם לא? האם גזלתי ממשפחת היונים שרצו רק להתארח בביתי, האם גזלתי מהם חיים.

עולם מוזר

ישנם דברים שאתה צובט את עצמך, כי אינך מאמין שהם קורים באמת. כאילו אתה אומר לעצמך, זה לא באמת קורה, משהו לא נתפס אצלך בראש. ומקרה שהיה כך היה.

לפני כשבועיים טיילתי לי בצפון הרחוק, בנחל בצת. הייתי בטוחה כי לפניי נחל אכזב, שגם אם אי פעם זרם, היום בוודאי הוא יבש כמו המדבר. וראו איזה פלא, במהלך הטיול הגענו בעקבות רעש שנשמע כמו זרימת מים, ומבעד לשיחים, התגלה לנו מעיין קטן וחביב, מים זורמים, פרחים מתעופפים מהעצים, פסטורליה...

אבל במבט מקרוב, התגלה לנו גם המקור שלו, צינור שהשד יודע מאין הגיע, הוא המקור למים.
ואני שואלת אתכם, מה דעתכם על המיזם שלי, שכל תושב במדינה, פשוט יביא שישה של מים מינרלים מיובאים מאיטליה/ טורקיה וכו' בעלות של 14 שקלים במכולת השכונתית, וכולנו במבצע אחד גדול, נמלא את הכנרת ביחד.

האח הידד, לא?