ההבטחה היתה מעניינת, הופעה משותפת של ריטה בליווי תזמורת סימפונט רעננה על רקע נחל זהר בים המלח.
אך בפועל, הדברים נראו אחרת.
אודה ואתוודה, ריטה היא לא כוס התה שלי. בעבר עוד הייתי יכולה לשמוע שירים שלה, אבל היום קצת קשה. ששמעתי שהיא מופיעה במקום הקסום הזה, עם שילוב של מוזיקה קלאסית, אמרתי לעצמי שהפוטנציאל הוא גדול (וגם מה עוד שיש לי כרטיסים בחינם..), אז לקחנו את עצמנו, רונה ואני ונסענו לכיוון ים המלח.
הדרך לשם, היתה רצופה בהרבה בורקסים שטחנו ללא הפסקה, בפניות לא נכונות, נסיונות לברר היכן לעז' אנחנו נמצאות, ושל מי היה הרעיון למקמם את ים המלח במרחק כל כך רחוק מתל אביב...
אבל, אחרי שלוש שעות מייגעות, הגענו לנחלה.
בכניסה כבר קידמו אותנו דוכני המשקאות במחירים מופקעים (בכל זאת מדבר ובפסטיבל, אז למה לא לקחת על כוס בירה 20 שקלים), ומסכי ענק עם ריטה שכבר עלתה לשיר.
וההופעה, ריטה היא דיווה אין מה לומר. יודעת לעשות את העבודה, שחקנית תיאטרון עם קול חזק וברור, שואו יחיד של זמרת שפועלת כבר שנים בהצלחה מרובה. אבל, הופעה של שני יוצרים, צריכה לתת ביטויי לשניהם, ופה זה לא היה כך. את ריטה שמענו טוב מאוד ואת התזמורת, קצת פחות, פחות מאוד, האמת שאם לא הייתי רואה אותם על הבמה, הייתי תוהה אולי גם הם התבלבלו להם בדרך.
פשלות נוספות היו חוסר תיאום בין התזמורת לריטה, דבר שיצר מבטים של שאלות בין המנצח לזמרת, והדבר האחרון והכי מרגיז, מי החכם שחשב שזיקוקים באמצע השיר, ייתרמו להופעה?! באמצע כמה שירים (שקטים), הותקפנו במטר זיקוקי דינור שאיים להחריב את הרי ים המלח. זיקוקים בכל צבעי הקשת, הלחיצו אותנו ואת הזמרת שעמדה לה נבוכה על הבמה, אינה יודעת אם להתסכל על הקהל או על השמיים.
לסיכומו של דבר, היה נפלא ומומלץ, כי כמו שצחקתי שם ממזמן לא צחקתי, כי לפעמים (או בעצם אולי תמיד), העיניין הוא לא הדבר אלא, הדרך והאנשים שמלווים אותך, ושותפים לחוויה איתך.
אך בפועל, הדברים נראו אחרת.
אודה ואתוודה, ריטה היא לא כוס התה שלי. בעבר עוד הייתי יכולה לשמוע שירים שלה, אבל היום קצת קשה. ששמעתי שהיא מופיעה במקום הקסום הזה, עם שילוב של מוזיקה קלאסית, אמרתי לעצמי שהפוטנציאל הוא גדול (וגם מה עוד שיש לי כרטיסים בחינם..), אז לקחנו את עצמנו, רונה ואני ונסענו לכיוון ים המלח.
הדרך לשם, היתה רצופה בהרבה בורקסים שטחנו ללא הפסקה, בפניות לא נכונות, נסיונות לברר היכן לעז' אנחנו נמצאות, ושל מי היה הרעיון למקמם את ים המלח במרחק כל כך רחוק מתל אביב...
אבל, אחרי שלוש שעות מייגעות, הגענו לנחלה.
בכניסה כבר קידמו אותנו דוכני המשקאות במחירים מופקעים (בכל זאת מדבר ובפסטיבל, אז למה לא לקחת על כוס בירה 20 שקלים), ומסכי ענק עם ריטה שכבר עלתה לשיר.
וההופעה, ריטה היא דיווה אין מה לומר. יודעת לעשות את העבודה, שחקנית תיאטרון עם קול חזק וברור, שואו יחיד של זמרת שפועלת כבר שנים בהצלחה מרובה. אבל, הופעה של שני יוצרים, צריכה לתת ביטויי לשניהם, ופה זה לא היה כך. את ריטה שמענו טוב מאוד ואת התזמורת, קצת פחות, פחות מאוד, האמת שאם לא הייתי רואה אותם על הבמה, הייתי תוהה אולי גם הם התבלבלו להם בדרך.
פשלות נוספות היו חוסר תיאום בין התזמורת לריטה, דבר שיצר מבטים של שאלות בין המנצח לזמרת, והדבר האחרון והכי מרגיז, מי החכם שחשב שזיקוקים באמצע השיר, ייתרמו להופעה?! באמצע כמה שירים (שקטים), הותקפנו במטר זיקוקי דינור שאיים להחריב את הרי ים המלח. זיקוקים בכל צבעי הקשת, הלחיצו אותנו ואת הזמרת שעמדה לה נבוכה על הבמה, אינה יודעת אם להתסכל על הקהל או על השמיים.
לסיכומו של דבר, היה נפלא ומומלץ, כי כמו שצחקתי שם ממזמן לא צחקתי, כי לפעמים (או בעצם אולי תמיד), העיניין הוא לא הדבר אלא, הדרך והאנשים שמלווים אותך, ושותפים לחוויה איתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה