להיות חולה, זה לא כייף. לא יעזור מה תגידו, להרגיש רע, זה פשוט לא נחמד.
אתה נשאר בבית, ובעצם עושה אולד על חייך. כולם סביבך מתארגנים לעבודה, או הולכים לסידוריהם, ואתה שוכב על הספה בסלון, ובוהה בתקרה. ולא, היא אינה מעניינת אותך, אלא פשוט אתה לא יכול לעשות משהו אחר.
אור לשני בבוקר, הבנתי שאני בחופשת מחלה, בגלל בעיות בבטן (שכמובן לא אפרט), נשארתי בבית. קמתי מוקדם בבוקר, כי אם כבר לא להרגיש טוב, אז עד הסוף. ומצאתי את עצמי ב-8 בבוקר, חושבת לעצמי, איך לעז' אני הולכת להעביר את היום.
התחלתי בקריאה, אבל הספר היחיד שהיה בנמצא היה "יער נורווגי" של היפני הרוקי מורקמי, ספר שבוודאי מומלץ לקרוא ביומיום, אבל לא שאתה שוכב חצי מת (או לפחות כך אתה מרגיש). המשכתי לקופת חולים, שאת הדרך לשם לא הצלחתי לצלוח ברגל (מרחק של רחוב וחצי), אז נעזרתי בשירותי האוטובוס.
בקופת חולים, הייתי צריכה לחכות שעה ומשהו לתור שיתפנה, אז שמתי את רגליי לקניון הצמוד - קניון גבעתיים. במפתיע היה הקניון מלא עד אפס מקום. המוני אנשים וגם ילדים: נשים עם עגלות, זקנים עם שקיות של קופות החולים וגם אנשים צעירים שמשוטטים להם בקניון כאילו עכשיו איזה חול המועד או חג אחר שקשור לתאוות קניות.
בהמתנה לרופאה, שמעתי כל כך הרבה שיחות שהייתי שמח לוותר עליהם. כל אחד שמח לשתף את חברו לספסל ההמתנה מהי בעייתו, ואילו תרופות הוא לוקח, וכמה הרופא עצלן ועוד ועוד. ועד שהגיע סוף סוף הרגע המיוחל, גילתי שהרופאה מולי די אדישה למצבי (הנוראי כמובן), "אה, כן, תקחי את הכדור הזה והזה, ויהיה בסדר", "מממ...ומה זה בדיוק, כי זה מרגיש די רע, את יודעת..אני בדרך כלל בריאה...", "אה שטויות יעבור, זהו?", "כן, אני מניחה".
מסקנותיי כפי שאתם רואים די רבות, אבל מה שהכי תפס אותי, זה המוני האנשים שמסתובבים להם שם בחוץ בזמן שאנחנו טוחנים שעות במשרד.
(ואם שאלתם מהי התמונה, הלא זוהי התקרה בדירתי שבהיתי בה חלקים נרחבים מהיום)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה