יום חורפי

רובין וגרבוז על כוס קפה בגלבוע

רובין ומרכוס, אורי ליפשיץ ויאיר גרבוז, משנות הארבעים ועד שנות השישים, כולם נפגשים בתערוכה "אמנות ישראלית - מאוסף גבי ועמי בראון" שמוצגת בימים אלו במשכן לאמנות בעין חרוד. שישי בוקר, רונה ואני בדרך לגלבוע. הדרך ארוכה, אך שווה, הגלבוע נמצא בשיאו, הרים ירוקים, כלניות פורחות, וריח של יום אביבי בחורף.

התערוכה שתוצג עד מרץ, מציגה כ-300 עבודות, בציור, פיסול, ורישום, של אמנים ישראלים, מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לימינו. התצוגה שונה קצת מהמקובל, העבודות אמנם מסודרות ע"פ כרוניקה של עשורים, אך אינן מסודרות בקו ישר, מה שגורם בהתחלה לבלגן בעיניים, אבל נותן ראייה אחרת על העבודות הרבות.

מחדר לחדר, בין תצוגה לתצוגה, הרגשתי כמבקרת בתוך ספר היסטוריה, שבין פרק לפרק, אני לומדת עוד על ההיסטוריה של אותם הזמנים, על ההשפעות והנושאים שהעסיקו את אמני התקופה. וכן גם על חשיבות מוזיאון כזה, שונה במהותו, שנמצא מחוץ לערים הגדולות, שמואר ע"י אור השמש, וללא תאורת חשמל, ושניתן לראות מחלונותיו את העצים שבחוץ.

הביקור השנתי

זה מדהים איך בכל שנה, אני חייבת ביקור בגבעת הרקפות בקיבוץ גלעד, ליד יקנעם. הגבעה זכורה לי עוד מכיתה א' שלקחו אותנו לטיול לראות קצת את הפריחה, דבר שלא היה די שגרתי אצלנו, כי בדרך לבית ספר, היה בית ישן עם גג רעפים אדמדם שבכל חורף, עת הגיע זמן הגשים היה מתמלא ברקפות לבנות וורודות. אך עם השנים, נאלצתי לדור אחר רקפות במקומות אחרים, כי הבית נהרס ובמקומו קם לו בניין בן שלוש קומות, כמובן ללא זכר צמחיה, ואז הגעתי לגבעה.

השנה קפצתי לבקר את הכלניות והרקפות עם עזר של חברה קרובה מאוד, שלא נפגשתי איתה זמן רב (מידי). הסתובבנו לנו חמושות במצלמה, מצב רוח טוב, והמון סיפורים לשתף בהם אחת את השנייה, ואת הטבע הנהדר שרק מחכה לנו מעבר לפינה.

בסופו של יום כולנו עבדים

הוא עלה לבמה ב-12 בלילה, לפניו הופיעו להקת יוצאי משינה - לימוזינה ולפני כן, פורטיס שהבטיח עוד לחזור. הוא עלה ושר ברצף את שיריו הגדולים מכל התקופות, ואז הוא הגיע ל"עבדים" שהנחית אותי למציאות הקשה.

הוא שר ואנחנו איתו: "כי כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו, פותחים פה גדול, ומחכים לעונג הבא, כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול, ומחכים למנה הבאה...".

יום ראשון, האנגר 11, נמל תל אביב, אירוע השקה של איזה משקה וודקה חדש. פעם ראשונה שלי, באירוע שאת תמונותיו תמיד רואים באגף הרכילות של העיתון. הקהל מגוון ומורכב ממבוגרים שעמדו לצד צעירים, מפורסמים לצד כאלו שלא, מערסים (שהיו בכמויות) ועוד המון אנשים שנדחקו למסיבת ההפתעות. בכניסה חולק לנו כסף פיקטיבי לקניית משקאות שנראה היה שנלקח היישר ממשחק המונופול ולצידו קיבלנו צמיד ניטים להשלמת הלוק הבועט. באגף המשקאות מצאנו כמובן את הוודקה החדשה (?) בטעמים שונים, ובאגף המזון טוגנו להם בנחת נקניקיות שמנמנות.

הסתובבנו לנו בין האנשים, הקשבנו לשיחות, וצדק ההוא שהיה על הבמה, כולנו בסה"כ מכורים לריגושים, למתנות, מבקשים מאתנו להרגיש, נותנים לנו מתנות בחינם, משקים אותנו בכל מיני משקאות נוצצים ואטרקטיבים, יושבים לנו על הראש עם פרסומות וגינגלים מעצבנים ברדיו, והעיקר שנבוא הביתה ונספר לכם על זה ממש פה.

בסוף המדבר אין כלום

"בסוף המדבר יש ים..." - כנראה לא בכל מדבר, בירוחם לדוגמא, אין ים וגם לא גמלים (למרות שהובטח). בירוחם תמצאו הרבה כלבים, גבעות שוממות של חול, בנייני רכבות ארוכים וגם הרבה שלווה. המסע הארוך לדרום החל עם רכבת ארוכה לבאר שבע, שבה הנוף השתנה באיטיות מעירוני לנוף רחב אופקים ומאפור לצהוב. והמשיך באוטובוס ישיר מבירת הנגב אל עבר עיירת הפיתוח. הכיוון היה כפר הסטודנטים שמכיל מספר מצומצם של קרוונים. הסטודנטים של אוניברסיטת באר שבע, מתגוררים במקום תמורת מלגה ומתנדבים עם ילדים עם חוגים ועזרה חברתית ולימודית.

בסה"כ ירוחם ענתה על הציפיות מעיירת פיתוח, רחובות שנראים כאילו לא השתנו מאז שנות החמישים, בנייני רכבות ישנים, ובעיקר שממה. אבל עם זאת היה משהו מאוד פסטורלי ושקט במקום. אז אולי אין קניון צמוד, ועבודה בטוח לא תמצאו שם, אבל הייתם צריכים לראות את השקיעה המדהימה, באותה השבת, ההוא למעלה שיחק עם הצבעים, והשמיים נצבעו בצבעי כתום, אדום, צהוב וסגול, ולי נותר רק לבקש שהשלווה שיש במקום, תלווה אותי כל הדרך הארוכה לכיוון המרכז.

זכרונות ממומביי

יום שישי ה-31.12.2004, השעון מתקתק, עוד מעט עומדת לחלוף לה עוד שנה אזרחית, ואני בת 23, בטיול הגדול, מטיילת לי בהודו עם רינת, וברגע זה יושבת בבית של רבקי וגבי, בית חב"ד במומביי.
אנחנו יושבים סביב השולחן, סיימנו זה מכבר לאכול, בתפריט היו בשרים, אורז, תפוחי אדמה ועוד מגון מטעמים שהזכירו לי את ארוחות שישי בבית הרחוק בישראל. גבי הרב יושב ומספר לנו על פרשת השבוע, ובחוץ אנו שומעים את הרעש העצום של החוגגים והמפזזים.

זהו, הגיעה האות לפרוץ החגיגות, השעון מראה על 12 בלילה, הזיקוקים נורו לאוויר וצעקות שמחה נשמעות ממועדון הרדיו שממוקם מתחת לבית חב"ד, שבמשך כל היום עקבנו אחרי ההכנות למסיבה הגדולה שתוכננה בו לאותו ערב. באוויר יש הרגשה של חגיגה באוויר, ואנחנו מכונסים סביב השולחן, עשרה אנשים בסך הכל, מציינים את החגיגה שלנו, הפרטית, יום השבת.

זהו היה היום הרביעי שלי במומביי, ובכלל בבית חב"ד של גבי ורבקי. אין מילים לתאר את בני הזוג ואת האירוח והעזרה הענקית שהם הושיטו לנו. באנו לעיר, אחרי אסון הצונמי שתקף את המזרח, עם תיכנון לטיסה לתילאנד עוד שבועיים, והתלבטות אם לנסוע או לא. היינו כבר אחרי חודשיים וחצי של מסע מרתק אך לא קל, של התמודדיות שנתקלנו בהם לראשונה - דת, חברות, ישראליות ומשפחתיות.

ביום שבו פרקנו את חפצנו אצל בני הזוג הולצברג, והלכנו לחפש לנו גאסט האוס קרוב, ידעתי שמצאנו לנו משפחה. מדי ערב עלינו לקומה האחרונה במלון הדירות, לדירה שבה הם גרו בזמנו. את פנינו קיבלה בחורה בת גילנו, שהתגלתה כסופר וומן. מנהלת בית יהודי בלב ההמולה, מגדלת שני ילדים שאחד נראה כלא בריא כל כך, מארחת מדי ערב מטיילים ואנשי עסקים יהודים ומצליחה להישאר שפויה. ומצידה השני, כעזר כנגדה עומד לו בעלה, גבי שתומך ועוזר, ובעצם משלים אותה.

באותה שבת מדוברת, שבה השתנתה לה השנה, שרצנו די הרבה שעות אצלם, וחקרנו אותם שתי וערב, על מהו בית חב"ד, מי מחליט היכן מקימים את הבית - ועוד יותר חשוב, מי ממן את העלויות הענקיות הללו. רבקי ישבה איתנו בסלון המטופח שמשקיף את הנמל, והסבירה לנו שהם בחרו בהודו ובעיר מומביי, כי יש הרבה תרמילאים ואנשי עסקים שבאים בתדירות גבוהה לעיר. היא סיפרה לנו שעל מנת לממן את העלויות, הם מכרו את האוטו שלהם, וגבי נוסע כמה פעמים בשנה לבקש תרומות מנדבנים יהודים, היא סיפרה שהיא לא מעיזה להוריד את הילדים לטיול בשכונה (גם אתם לא הייתם רוצים עם כל הנרקומנים ששרצו שם למטה) ועוד סיפורים על התנהלות של בית יהודי במקום כל כך לא יהודי.

למחרת, יום ראשון בערב, עזבנו את העיר לכיוון כלכתא. מרחק של 40 שעות ברכבת. לפני הנסיעה נפרדנו מרבקי וגבי, לא לפני שרבקי האכילה אותנו בכל הטוב שבמטבחה, כי אמרה: "אינני יודעת מתי תמצאו שוב אוכל כשר ..אני רוצה שלא תסעו רעבות" וכך שלחה אותנו לדרך עם בטן מלאה ותחושה שיש עוד אור בעולם.

(הציור צוייר ממרפסת בית חב"ד)

הכנות לכריסמס בתחנה המרכזית

פעם בשביל לראות כריסמס בארץ, הלכנו לשכונות של הערבים, ליפו, לואדי ניסנאס בחיפה, למזרח ירושלים אבל בהחלט לא לתחנה המרכזית. היום, הדברים קצת שונים, לטוב או לרע, את זה אתם תחליטו.
יומיים לפני הכריסמס, קבלו הצצה לדוכני הכריסמס בתחנה המרכזית בתל אביב.

רגע לפני שהמטוס ממריא

בעצם רגע לפני שאתה יוצא מהרכבת לנתב"ג, בעצם רגע לפני שאתה מסדר את התיק, בעצם רגע לפני שאתה קונה את הכרטיס, מבקש חופש מהעבודה, ועוד מתלבט לאן לטוס, זה הרגע שאני הכי אוהבת. שבו הגלובוס עומד לפניך, ואתה רק פשוט צריך לסובב אותו, ולעצור אותו בפתאומיות, והופ, הנה המקום הבא שאני הולכת לנסוע אליו.

כמובן שבמציאות, אצלי בכל מקרה, זה לא עובד ככה. אני בדרך כלל משתדלת לבחור את המקומות הרחוקים והאקזוטיים (הודו, מקסיקו, גוטאמלה וגם טורקיה). אבל הפעם הלכתי על הקרוב, ויותר חשוב, על הזול. אז הנה אני כמה שעות לפני הטיסה לפראג, הצפי הוא קר, קר ושוב קר. אבל, בקטנה, רק בשביל הרגע שאתה נכנס לשדה תעופה, וכולם פתאום מחייכים, ונראים נינוחים כל כך, זה הרגע שבעצם שווה את כל העיניין.

אז, חג חנוכה שמח, תעשו חיים ובלי יותר מדי סופגניות (סתם מגעיל ומלא שמן...)

עכשיו הכל בסדר...?

הקרנת בכורה של סרט היא דבר מעניין שיש בו מין המיסתורין. ברוב המקרים אינך יודע לאיזה סרט אתה הולך, אולי שמעת שהוא מז'אנר הדרמה, אבל ממש אם הוא טוב, אתה לא יודע, וגם אם יש ביקורות, אתה עדיין מרגיש שאתה חונך את הסרט ברמה הארצית, או אם לדייק, ברמת הקולנוע בקניון איילון.

בהקרנה כזו הייתי אתמול. הסרט שהוקרן היה "כולם בסדר" בה רואים שככל שהמשפחה ניראת מושלמת יותר, כך סביר להניח שיש לה סודות רבים להסתיר. סרטו החדש של במאי הפרסומות המצליח, קירק ג'ונס, עוסק בסיפור שכולנו מכירים - פרנק הוא אלמן טרי, (רוברט דה-נירו) שמבין שהקשר היחיד שלו לילדיו (קייט בקינסייל, סם רוקוול, דרו ברימור), היה דרך אישתו המנוחה. על מנת לאחד את המשפחה שנית, הוא יוצא למסע ברחבי ארה"ב, כדי לקרב את ילדיו המרוחקים (פיזית ונפשית) אליו, מסע שממנו לא יחזור כאדם שיצא.

כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, גם כאן לא פיספס ג'ונס, שום קלישאה, ויש הרבה. נתחיל מדמותו של פרנק, שאותו דה נירו מגלם בכשרון רב, דמות הפרש הבודד, שאישתו עזבה אותו לעולם שכולו טוב, ילדיו מנוכרים לו (מצד אחד אוהבים אותו מאוד, ומצד שני, אינם יכולים לפנות לו ערב, ומסתירים ממנו דברים), ללא חברים, וכנראה גם ללא תעסוקה, דמות של חוזר בתשובה, המנסה לתקן את דרכו. הוא יוצא למסע בתחבורה ציבורית כדי להפתיע את ילדיו שפזורים ברחבי המדינה, ובדרך פוגש שלל טיפוסים צבעוניים שמפזרים לו שלל עצות לחיים הטובים, עצות שהיה צריך ליישם בעבר, עצות שתפגשו בספרי עצות טובות סטייל "100 הדרכים לחיות חיים טובים יותר". ואם לא די בזאת, מגיעים העזרים החיצוניים, הצילום של הנרי בראהם, ופסקול הסרט (עם שיר חדש של סר מקרטני), ולוחצים לנו עוד על בלוטת הדמעות, מה שנאמר, מהסרט הזה לא תצאו עם עין יבשה.

ולמרות הכל, הקלישאות והאמרקינזציה - "כולם בסדר", הוא סרט מרגש וחזק, על הורים וילדים, על הפקת לקחים וחשיבה לעתיד. קראו לי רגשנית, אבל רק רציתי שהסרט כבר יגיע לסופו, כדי שאוכל להתקשר לאבי, ולהשלים את החסר מהזמן האחרון.

שעת דימדומים בגבעתיים סיטי

הרבה מחשבות עוברות לי בשבועות האחרונים על גבעתיים, העיר בה אני חיה כבר חמש שנים.
שורה תחתונה, אחלה של עיר, הרבה מכוניות - מעט חניה, אוכלסיה מגוונת - זקנים לצד ערסים, סה"כ אין תלונות.