קליק אחד ביום

יום שבת, 3 באפריל 2010

יפו - חול המועד

חזרה לדיון הותיק, האם צריך לאפשר לאנשים למכור חמץ בפסח או לא...

יום שני, 29 במרץ 2010

בוקר בשכונת נוה שאנן בחיפה, ריח של ל"ג בעומר מלווה את אפי שאני יורדת מהאוטובוס. חביות מונחות בצדי הרחובות עבור שריפת החמץ. המוני אנשים בצידם, שורפים את כל שאריות החמץ שנשארו. המצוה אומרת כי באותו בוקר של ערב פסח, צריך לשרוף את החמץ שנשאר. לאחר שהחמץ נשרף יש לומר את נוסח הביטול בארמית או בעברית: "כל חמץ ושאור הנמצא ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ." יש לכוון בלב למילים הנאמרות, ולבטל את החמץ בלב שלם.

ולנו נותר רק לקוות בלב שלם שיהיה חג טוב

יום רביעי, 24 במרץ 2010

ירח מעל כצנלסון 19

זה מרגיש כמו סערה בדרך, האוויר פתאום משתנה, ומחזיר אותנו כמה חודשים אחורה, לחורף.
וככה בין העננים שמתחילים לכסות את השמיים, מבצבץ לו הירח, אמנם לא מלא, אך כולו אור ותקוה ללילה שקט, ללא סיוטים וללא אסונות.

יום שלישי, 23 במרץ 2010

תפוס אותי אם תוכל

פתיחת תערוכה היא תמיד דבר מוזר. המוני אנשים, רובם סלבס, באים ומחייכים יפה למצלמות שמתעדות את הפתיחה, הם מנשנשים איזה סושי נחמד ועל הדרך גם דואגים כמובן לשבח את האמן ואת יצירותיו. מובן לי שזהו שם המשחק, אבל לפעמים כל המסיבה הזו משאירה טעם קצת מר. כך הרגשתי שבוע שעבר בפתיחת התערוכה על אסון רעידת האדמה בהאיטי של צלם העיתונות, זיו קורן.

"אפטרשוק" הוא שם התערוכה, והוא מהווה יומן מצולם של היום שאחרי רעידת האדמה שהרגה אלפי אנשים, והותירה את תושבי האיטי חסרי כל. בין הצילומים המזעזעים והסיפורים שלוו איתם, הסתובבו להם כל מיני מפורסמים, ואחריהם דלקו הצלמים, זה היה נראה לרגע כמו משחק, של תפוס אותי אם תוכל, ובינתיים בעולם האמיתי, על הקירות עמדה לה הזוועה בדממה: צילומי בתים ההרוסים, האנשים שנותרו וגופות החללים.

יום שבת, 20 במרץ 2010

בין רוקפור לקספרים

בין רוק לפופ. השבוע נכחתי בשתי הופעות של להקות שליוו אותי במשך שנות ההתבגרות - רוקפור והקספרים. ההופעות היו טיזר לאלבומים חדשים שבדרך, ובהן נוגנו לצד להיטים מהעבר גם חומר חדש ומסקרן. בסה"כ שלוש שנים מפרידות בין שתיהן, האח הגדול - רוקפור נולד בשנת 1988, אך אני פגשתי אותו רק ב96', במסע לפולין עם הקסטה שהדס קנתה בדיוטי פרי - "בחזרה לשבלול". את הנסיעות האינסופיות העבירו לי הלהקה עם הקלאסיקות של איינשטיין ושלום חנוך שבוצעו בהרבה חן של אלי לולאי, ברוך בן יצחק ושאר הלהקה.

ומצד השני, את הקספרים שנקראו אז בשם "מופע הארנבות של ד"ר קספר", אני זוכרת מהמצעדים העבריים של רשת ג' דאז, עם החידוש המגניב ל"בשמלה אדומה", "תראו אותי" וכמובן שיר הדיכאון האולטימטיבי "אחלום לנצח" שכיכב ברדיו של מיכל בשירות לאומי. מעניין היה לראות שבעולם כמו שלנו, שכוכבים נופלים לאחר 15 דקות התהילה, ישנם כאלו שעוד נשארים איתנו, כאלו שממשיכים בעקשנות לחדש, ולפרגן לקהל שצמא למוזיקה ישראלית טובה.